בסוף 1941 הקימו הנאצים גטו בעיר לבוב שבפולין, אחרי כמה חודשים של פרעות איומות ביהודי העיר. אחד היהודים שנכלאו בגטו היה ד"ר לודוויק פְלֶק (Fleck) בן 45, שראה את שתי אחיותיו נרצחות בפוגרומים עם בני זוגן. זו היתה תחילתו של מסע ייסורים שעבר דרך מחנות אושוויץ ובוכנוואלד, אבל הוביל בזכות הרבה תושיה לאחת ההונאות הגדולות של הנאצים – הונאה שגרמה למותם של חיילים גרמנים רבים, והצילה יהודים ממוות בטוח.
פוגרומים קשים
לבוב, או בשמה האוקראיני לביב, הייתה עיר פורחת ומשגשגת ברפובליקה הפולנית שקמה בין מלחמות העולם. כשליש מ-300 אלף תושביה היו יהודים, רבים מהם אנשי אקדמיה ובעלי מקצועות חופשיים. ב-1939, כשהנאצים פלשו לפולין, נמסרה לבוב לשליטת ברית המועצות, בעקבות ההסכם בין הגרמנים לרוסים (חוזה ריבנטרופ-מולוטוב). תחת הכיבוש הסובייטי התנהלו חיי היהודים בעיר כסדרם בדרך-כלל, אם כי פליטים יהודים רבים הגיעו אליה ממערב פולין. אבל ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את ההסכם עם ברית המועצות, ופלשה לשטחיה בכוח צבאי עצום. זמן קצר לאחר כיבוש לבוב הובילו הנאצים פוגרומים קשים ביהודי העיר, בסיועם הנלהב של תושבים אוקראינים. אלפים מיהודי העיר נרצחו תוך עינויים והשפלות פומביות. חוקי הגזע הנאצים יושמו גם בלבוב, רוב יהודי העיר איבדו את עבודתם ואת מקורות פרנסתם, סולקו ממוסדות לימודים וחירויותיהם נשללו. בנובמבר הקימו הנאצים את הגטו בלבוב, וכלאו באזור קטן בצפון העיר כ-120 אלף יהודים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
חיסון נגד התמכרות לפנטניל?
החייזר הוא תבנית נוף עולמו
חברם הטוב ביותר של הציידים-לקטים
לודוויק פְלֶק נולד בלבוב ב-1896, כשהעיר עדיין הייתה בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא למד רפואה באוניברסיטת לבוב, וסיים ב-1922 למרות הפסקה קצרה לשירות צבאי במלחמת העולם הראשונה. במהלך לימודיו החל לעבוד במכון לחקר הטיפוס בפְּשֶׁמִישְׁל (Przemyśl), כמה עשרות קילומטרים מלבוב. את המכון הקים וניהל ד"ר רודולף וַייְגְל (Weigl), מהמובילים בעולם בחקר מחלת טיפוס הבהרות. החולים מפתחים חום גבוה, סובלים מכאבים עזים, ובמקרים רבים גם מפרכוסים והזיות. המחלה הייתה קטלנית מאוד לפני עידן האנטיביוטיקה.
טיפוס מעניין
וייגל נולד ב-1883 למשפחה אוסטרית שהתגוררה בפז'רוב, כיום בצ’כיה. אביו היה יזם וממציא, בין השאר של כלי רכב חדשים, וכשהיה רודולף בן שבע, נהרג האב בתאונה עם אופניים שבנה. אמו נישאה למורה פולני, והמשפחה עברה להתגורר ביאסלו שבפולין. וייגל אימץ בחום את זהותו החדשה, הפולנית. הוא למד ביולוגיה באוניברסיטת לבוב, וב-1913 סיים דוקטורט בזואולוגיה, אנטומיה השוואתית והיסטולוגיה.
כשפרצה מלחמה העולם הראשונה גויס וייגל כמדען לצבא האוסטרו-הונגרי, והחל לחקור את מחלת הטיפוס, שעשתה שמות בצבא, כמו גם באוכלוסיה האזרחית. שנים אחדות לפני כן גילה הרופא הצרפתי שרל ניקול (Nicolle), כי את המחלה מעבירות כיני הגוף (Pediculus humanus corporis), ששוכנות בבגדיהם של בני אדם, ומוצצות את דמם. ב-1914 עדיין היה ידוע מעט מאוד על הביולוגיה של הכינים, וכיצד הן גורמות למחלה. רק ב-1916 התגלה כי מחולל המחלה הוא חיידק ריקציה (Rickettsia prowazekii). וייגל ניסה לענות על שאלות רבות שקשורות בכינים, בחיידקים באינטראקציה ביניהן ובמחלה אצל בני אדם, בתקווה למצוא דרך לפתח חיסון יעיל נגד המחלה.
הוא עבד בבית חולים צבאי בפשמישל, שם הקים את המעבדה לחקר הטיפוס, והמשיך לעבוד שם גם לאחר המלחמה. וייגל ועמיתיו פיתחו שיטות ייחודיות להתמודד עם האתגרים בחקר המחלה. אחד מהם היה העובדה שהכינים ניזונות אך ורק מדם של בני אדם. לכן היה במעבדה צוות גדול של "מאכילים", שהתנדבו להצמיד לעורם קופסאות זעירות עם כינים, כשבצד אחד שלהן יש רשת צפופה, שדרכה הכינים יכולות למצוץ דם. הכינים אינן מעבירות טיפוס במציצת הדם, כמו שיתושים מעבירים טפילי מלריה, למשל. ההדבקה נעשית דרך צואה שהכינים מטילות ליד העקיצה, והחיידקים חודרים לפצע כשהאדם מגרד את העקיצה. לכן, גם האכלה של כינים נגועות בטיפוס הייתה בטוחה יחסית, ורובם הגדול של המאכילים לא נדבקו.
אחת הבעיות בחקר הטיפוס היתה שאי אפשר לגדל את חיידקי הריקציה בלי חולים בני אנוש. כל עוד המלחמה השתוללה, לא היה מחסור בחולי טיפוס שסיפקו חיידקים וכינים נגועות כמעט בלי הגבלה, בעיקר שבויי מלחמה. לאחר סיום המלחמה השתפרו תנאי המחיה באזורים רבים. עם פחות צפיפות, יותר היגיינה אישית, מים לרחצה ולכביסה ויותר בגדים להחלפה, פחתה התחלואה במידה ניכרת. וייגל עשה את אחת מפריצות הדרך החשובות בחקר המחלה, כשפיתח דרך לשמר את המחלה אצל כינים, באמצעות הזרקה של החיידקים ישירות לפי הטבעת של הכינה. לשם כך היה צריך לייצר מזרקי זכוכית עם פיה דקיקה, ולפתח מיומנות שמאפשרת לעשות את ההזרקה בעדינות רבה, בלי להרוג את הכינה. החיידקים מתרבים במהירות במעיים של הכינים, ותוך כמה ימים עלולים לגרום למות הכינה. בשלב זה אפשר לקצור את המעי הכינה ולהשתמש בחיידקים למחקר, או להדבקה של כינים נוספות לעוד סבבי גידול. ההדבקה האנאלית של הכינים סללה את הדרך להמשיך במחקר הטיפוס גם בתקופות שלא השתוללו בהן מגפות, והציבה את וייגל בשורה הראשונה של חוקרי הטיפוס בעולם.
10 צפייה בגלריה
הכינים ניזונות אך ורק מדם של בני אדם. מתקן להאכלת כינים
(צילום: Polak, A. et al. Clin. Dermatol. (2022), נחלת הכלל)
מהפכות מדעיות
פְלֶק עבד עם וייגל בפשמישל מ-1920, והמשיך לעבוד איתו גם כשווייגל קיבל משרת פרופסור לביולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת לבוב ב-1921. וייגל העביר את מעבדת המחקר שלו ללבוב, והמשיך לחקור את הכינים והטיפוס. עכשיו, כשהייתה לו שיטה להמשיך להדביק כינים בטיפוס בלי צורך ישיר בחולים, הוא יכל להתמקד בפיתוח חיסון. החיסון שלו היה מבוסס על מעיי הכינים המודבקות, שהיו מלאים עד להתפקע בחיידקי הטיפוס. הוא ריסק את המעיים לעיסה, הוסיף להם חומר קוטל חיידקים, כמו פנול, כדי שהעיסה עצמה לא תהיה מדבקת, ואז הזריק אותה לחיית ניסוי, בשלב הראשון היו אלה שרקנים (חזירי ים). לאחר מכן חשפו את החיות לטיפוס, כדי לבדוק אם החיסון אכן מגן עליהן.
פיתוח החיסון דרש שנים ארוכות של עבודה. בין השאר היה צריך לבחון את יעילות החיסונים, לקבוע את המינון הנכון של מעי כינים, את כמות החומר בזריקה, את משטר ההזרקה ועוד. פְלֶק היה שותף ברבים מהניסויים, וכרופא ניטר את מצבן של החיות בניסויים. בתחילת שנות ה-30 פרסם וייגל תוצאות ראשונות של ניסוי החיסונים שלו על בני אדם. החיסון אמנם לא מנע מחלה לגמרי, אבל מחוסנים שנדבקו סבלו ממחלה קלה יותר, וכמעט כולם החלימו. החיסון בשיטה של וייגל היה קשה לייצור, וב-1930 הצליחה המעבדה שלו לייצר כ-40 מנות חיסון ביום. אף על פי כן, ההצלחה הזניקה אותו למעמד של כוכב מדעי. בין 1930 ל-1939 הוגשה מועמדותו שוב ושוב לפרס נובל ברפואה, כשבחלק מהשנים הוגש שמו בידי עשרות ממליצים. עם זאת, הוא לא קיבל את הפרס מעולם.
כשווייגל הגיע לשלב הניסויים הקליניים, פְלֶק כבר לא עבד איתו. ב-1923 הוא בחר לצאת לדרך חדשה. ניסיונותיו להשיג משרת מחקר אקדמית עלו בתוהו, בעיקר משום שגם בשנות העשרים הייתה בפולין לא מעט אנטישמיות, והוא נאלץ להסתפק בעבודה במחלקה פנימית בבית חולים, ובהמשך בניהול מעבדת המיקרוביולוגיה במרפאה קהילתית. את שאיפות המחקר מימש במעבדה עצמאית למחקר מיקרוביולוגי שבנה לעצמו מכספו הפרטי.
10 צפייה בגלריה
לאחר שפיתח שיטה להמשיך להדביק כינים בטיפוס, יכל להתמקד בפיתוח חיסון. החיסון של וויגל
(צילום: LukaszKatlewa, CC BY-SA 4.0, Wikimedia Commons)
רק ב-1939, עם הכיבוש הסובייטי של לבוב, זכה פלק להגשים את חלומו, ומונה למרצה ומנהל המחלקה למיקרוביולוגיה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. כעבור פחות משנתיים, כשהנאצים הגיעו ללבוב, הוא סולק מיד מתפקידיו.
במקביל לעבודתו הרפואית והמחקרית, עסק פְלֶק רבות בפילוסופיה של הרפואה ושל המדע. הוא פרסם כמה מאמרים בנושא, וב-1935 ראה אור ספרו הגדול, שעליו שקד שלוש שנים לפחות, "לידתה והתפתחותה של עובדה מדעית". הוא טען בעבודות מוקדמות כי מחלות מדבקות למשל, אינן ישויות מוגדרות, אלא תוצאה של ניסוח הגדרות של הרופאים והחוקרים, שמאפשר להתמודד עמן. בספר הוא מרחיב את הרעיון לא רק למחלות, אלא לעובדות מדעיות בכלל. גם העובדות המדעיות אינן קיימות באופן עצמאי, אלא תוצר עבודתם של חוקרים רבים, שכל אחד מהם מביא למחקר את הידע, הניסיון והרקע שלו, מה שהוא מכנה “סגנון מחשבה”. התוצאה היא "קולקטיב מחשבות" – עבודה משותפת שתורמת להרחבת הידע האנושי, ומתבססת לא רק על המידע עצמו, אלא גם על ההקשרים החברתיים וההיסטוריים שלו.
באמצע שנות ה-30, לאחר שהנאצים כבר עלו לשלטון בגרמניה, לא מצא פלק הוצאת ספרים שהסכימה לפרסם ספר של יהודי. בסופו של דבר הספר ראה אור בשווייץ, ולא עורר הדים רבים. לימים, רעיונותיו המקוריים השפיעו רבות על התחום, בין השאר דרך תומאס קון (Kuhn), אחד הפילוסופים החשובים של המדע, שהושפע מאוד מפְלֶק בספרו המשפיע ביותר "המבנה של מהפכות מדעיות".
10 צפייה בגלריה
מונה למנהל המחלקה למיקרוביולוגיה בבית הספר לרפואה בלבוב. לודוויק פלק במעבדה שלו (משמאל) ואחת מרשימותיו (ימין)
(צילום: Teatr NN)
לייצר חיסונים משֶׁתֶן
בפוגרומים בלבוב ראה פְלֶק את שתי אחיותיו נרצחות עם בעליהן. הוא עצמו גורש לגטו, עם אשתו ארנסטינה ובנם רישארד, שהיה בן 17. בתנאים הנוראים ששררו שם הוא ניסה ככל יכולתו להעניק טיפול רפואי לחולים ופצועים, בעזרת אנשי רפואה נוספים.
אחד הפחדים הגדולים של הנאצים היה הטיפוס. הם ראו דמיון בין הכינים ליהודים, שגם בהם ראו צורת חיים נחותה וטפילית, וחששו כי היהודים מפיצים מחלות כאלה, בהיותם מלוכלכים מטבעם, כפי שגרסה התעמולה הגרמנית. החשש הזה היה אחת ההצדקות מבחינת הגרמנים לכליאת היהודים בגטאות. ושם, בתנאי צפיפות, מחסור והיגיינה ירודה, החשש של הנאצים מפני טיפוס הגשים את עצמו, והמחלה אכן התפשטה בקרב היהודים, עקב התנאים שהגרמנים עצמם חוללו.
כשמגפת טיפוס החלה להשתולל בגטו לבוב, ניסה פלק לפתח חיסון משלו, על סמך הידע שצבר אצל וייגל ובעבודותיו האחרות. בלי ציוד מעבדה ואמצעים אחרים לא היה אפשר לייצר חיסון בשיטה של וייגל. פלק הצליח לפתח בגטו שיטה לאבחון טיפוס באמצעות שתן של חולים, והבין כי אם השתן מכיל רכיבים של החיידקים, אולי אפשר להשתמש בו גם לחיסון. במעבדה המאולתרת בגטו לא הייתה לו אפשרות לסנן כמויות עצומות של שתן כדי לייצר את התרכיב, ופלק החליט להציע את הרעיון לבית חרושת מקומי לתרופות, תמורת אישור שהוא ואנשיו ייצרו את החיסון בפועל. בעקבות דיווח של בית החרושת זומן פלק למפקדת הגסטאפו בלבוב, ולאחר שמסר את פרטי ההצעה נחקר ממושכות. הגרמנים, בצל החשש התמידי שלהם מהטיפוס, אישרו לפלק לייצר את החיסון. העבודה בייצור החיסון העניקה למעורבים בכך הגנה מסוימת, ופלק לימד גם את אשתו ובנו את עבודת המעבדה כדי להגן עליהם. כמה מאות יהודים בגטו חוסנו בתרכיב של פלק.
מעבר לחומות הגטו של לבוב, המשיך וייגל לייצר את החיסון שלו, תחת פיקוח של הנאצים. נציגי השלטון הגרמני לחצו עליו לעבור לגרמניה והציעו לו הצעות מפתות: דירה, מכונית, משרה בברלין ואפילו קידום מועמדותו לפרס נובל. אבל וייגל סירב לעזוב את העיר הכבושה, ועשה כל שביכולתו לגייס כמה שיותר אנשי ונשות צוות למעבדה שלו, כדי לספק להם הגנה מפני צעדי הגרמנים. למרבה המזל, אין צורך בהכשרה רפואית או מדעית כדי להצמיד כלוב עם כינים לרגל, וזה אפשר לווייגל להציל אנשים רבים, בהם אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים שנשארו בלבוב ושרדו את טיהורי הנאצים. אחד מהם היה סטפן בנך (Banach), מגדולי המתמטיקאים במאה העשרים, שגם הוא האכיל כינים במעבדתו של וייגל. על פי ההערכות כמה אלפי בני אדם נשארו בחיים בזכותו, בהם כמה וכמה מדענים ומדעניות יהודים שהצליח להעסיק במעבדה.
וייגל גם נטל סיכונים גדולים, כשהבריח לגטו מנות חיסון שיוצרו במעבדתו, באמצעות כמה אנשי רפואה שיכלו להיכנס ולצאת משם. הוא גם הצליח להבריח אלפי מנות חיסון לגטאות אחרים, בעיקר בוורשה ובקרקוב. החיסונים האלה הצילו כנראה את חייהם של לא מעט יהודים. בנוסף, רבים מהעובדים הלא יהודים במפעל החיסונים שלו היו אנשי המחתרת הפולנית, שניהלו מבצעי הברחות ופעולות נגד הכיבוש הנאצי מתחת לאפם של החיילים הגרמנים שפיקחו כל הזמן על העבודה במפעל של וייגל.
מפעל חיסוני השתן של פְלֶק סיפק הגנה יחסית לאנשיו בגטו, אבל לא לאורך זמן. בסוף 1942 נעצרו פלק, אשתו ובנו ונשלחו לעבוד במפעל תרופות שפיתח חיסון לטיפוס על בסיס תמציות השתן שלו. כשהחיסונים הראשונים היו מוכנים, ניסה אותם פלק קודם על עצמו, אחר כך על אשתו ובנו, ובהמשך על מאות אסירים יהודים במחנה ינובסקה הסמוך.
כעבור חודשיים נשלחו פלק ומשפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ. כישוריו היו נחוצים גם שם, והוא עבד במעבדה שעסקה באבחון טיפוס, עגבת ומחלות אחרות באמצעות בדיקות דם. ההכשרה שהעניק לאשתו ולבנו בעבודת מעבדה הצילה את חייהם, וגם הם הועסקו במעבדות במחנה. שלושת בני המשפחה נדבקו בעצמם בטיפוס באושוויץ, אבל חלו בצורה קלה, כנראה בזכות החיסון.
10 צפייה בגלריה
החשש של הנאצים מפני התפרצויות טיפוס בגטאות הגשים את עצמו עקב התנאים שהגרמנים עצמם חוללו. יהודים בגטו לבוב ב-1941
(צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל)
החיסון שלא עבד
למרות מאמצי הנאצים להילחם בטיפוס, חיילים גרמנים רבים מתו מהמחלה, בעיקר במזרח, בחזית הרוסית. אנשי הרפואה של האֶס אֶס היו נחושים לפתח במהירות חיסון, בהוראת היינריך הימלר עצמו, שעמד בראש הארגון. לאחר שמעבדות מחלקת ההיגיינה של האֶס אֶס בברלין נהרסו בהפצצה בריטית, החליטו ראשיו להקים את מפעל החיסונים במחנה הריכוז בוכנוואלד, סמוך לעיר ויימר במרכז גרמניה. ההנחה שלהם הייתה שבעלות הברית לא יפציצו את המחנה ויפגעו באסירים.
שימוש בשיטה של וייגל, עם גידול של מיליוני כינים במחנה, לא באה בחשבון מבחינת הגרמנים, שלא היו מוכנים להכניס כינים מיוזמתם. אפשרות נוספת הייתה שימוש בשיטה חדשה יחסית – גידול החיידקים בביצי תרנגולות. גם אפשרות זו נפסלה: בתנאי הרעב של המלחמה, אי אפשר היה לבטוח באזרחים גרמנים שלא יגנבו ביצים ותרנגולות, קל וחומר לגבי האסירים במחנה. האפשרות השלישית היתה שיטה שפיתחו מדענים צרפתים – גידול החיידקים בריאות של של ארנבונים בעלי מערכת חיסון מוחלשת.
הקמת מפעל החיסונים הוטלה על רופא צעיר ושאפתן, ארווין דינג-שולר (Ding-Schuler). הוא היה איש אֶס אֶס נאמן ומסור, שהתקדם בעיקר בזכות אכזריות והתחנפות לבכירים ממנו. ב-1937 הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה, אף על פי שידיעותיו בתחום היו מוגבלות, ואת רוב העבודות שהגיש כנראה לא כתב בעצמו. כעבור שנתיים מונה לרופא המחנה בבוכנוואלד, ולאחראי על התברואה במחוז.
דינג-שולר היה אדם אכזרי ורשע במיוחד, אפילו על פי אמות המידה של הנאצים. הוא ביצע ניסויים רבים באסירים, והרג מאות מהם בהזרקת רעלים ומחוללי מחלות. את המחקרים שפרסם כתבו עבורו אסירים משכילים שאולצו לעשות זאת.
כשהתחיל להקים את מפעל החיסונים, הוא ביקש לגייס רופאים מבין אסירי המחנה. בין המגויסים למעבדה, לצד רופאים ואחרים בעלי רקע בביולוגיה או בכימיה, היו כמה אסירים שהתחזו לרופאים, או לאנשי מעבדה, למרות חוסר הבנתם בנושא, בהם מורה לספורט, פיזיקאי, קונדיטור ואדריכל, שהצליחו לעבור את המיונים של הרופא שהיה רשע, אבל לא מבריק במיוחד. העבודה במעבדה הצילה אותם מעבודות פיזיות כמו חציבה, ששיעורי התמותה בהן היו גבוהים מאוד. בנוסף, עובדי המעבדה חיו בתנאים טובים יותר, זכו לתוספות מזון קטנות, ולעיתים גם העשירו את מזונם בבשר ארנבונים שהודבקו בטיפוס, לאחר שבישלו אותו בטמפרטורה גבוהה בתקווה להשמיד את החיידקים.
צוות המעבדה קיבל פרוטוקול של 70 עמודים להפקת החיסון, שתורגם כנראה לגרמנית מהמחקר הצרפתי. שלבי העבודה כללו הדבקת אסירים יהודים בטיפוס והזרקת דם שלהם לשרקנים. לאחר שהשרקנים חלו בטיפוס, טחנו עובדי המעבדה את המוח או האשכים של החיות, שם הצטברו החיידקים, והזריקו את התמציות לעכברים. לאחר שהעכברים מתו מטיפוס הכינו במעבדה תמצית מהריאות שלהם, והזריקו לארנבונים. ארנבונים לרוב עמידים לטיפוס, וכדי לייצר את החיסון בראותיהם היה צריך להחליש את מערכת החיסון שלהם, לרוב באמצעות חשיפה לתנאי קור קשים. לאחר מכן היה צורך להפיק את החיסון מהריאות של הארנבונים.
המעבדה בבלוק 50 במחנה בוכנוואלד הייתה משוכללת, עם מיטב הציוד שהנאצים בזזו מאוניברסיטאות ברחבי אירופה. הצוות הלא מיומן למד את העבודה, אבל החיסון שהם הפיקו לא היה יעיל. דינג-שולר, שספג נזיפות על חוסר ההתקדמות, השתמש בקשריו באֶס אֶס לאתר את האדם המתאים לו, ושלף מאושוויץ את ד"ר לודוויק פלק.
10 צפייה בגלריה
המעבדה בבלוק 50 במחנה בוכנוואלד הייתה משוכללת, עם מיטב הציוד שהנאצים בזזו מאוניברסיטאות ברחבי אירופה. בלוק 50
(צילום: Heinrich Stürzl, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons)
הונאת החיסונים
בדצמבר 1943 הגיע פלק לבלוק 50 בבוכנוואלד. הוא בחן את תהליך ייצור החיסון במעבדה, ועד מהרה הבין מדוע החיסון אינו עובד. בבדיקה במיקרוסקופ הוא הבין כי התאים שצוות המעבדה חשב שהם חיידקי ריקציה, אינם חיידקי הטיפוס אלא תאי דם לבנים של הארנבונים. החיסון לא הכיל כמעט חיידקים או מרכיבי חיידקים, ולכן לא עורר תגובה חיסונית שתמנע טיפוס.
לא ברור של מי היה רעיון ההונאה, אבל עד מהרה צוות המעבדה החל לייצר שני סוגים של מנות חיסון. חיסון אמיתי, שהכיל את החיידקים המוחלשים, וחיסון מזויף, שהכיל בעיקר את תאי הדם הלבנים של ארנבוני המעבדה. בהובלת פלק, רופא פולני בשם מריאן ציפילובסקי (Ciepielowski) ורופא צרפתי בשם רובר ווייץ (Waitz), ייצרו אנשי המעבדה בכמויות גדולות את החיסונים המזויפים, והעבירו אותם לאֶס אֶס לחיסון החיילים בחזית הרוסית. את החיסונים האמיתיים, שיוצרו בכמויות קטנות, הם העבירו במשלוחים למעבדות שבדקו את איכות החיסונים שיוצרו בבוכנוואלד. כמו כן, הם שכנעו מדי פעם את מפקדי המחנה לאפשר להם לנסות את החיסונים על אסירים במחנה, השתמשו בחיסונים האמיתיים, ושיפרו את סיכויי ההישרדות של האסירים.
10 צפייה בגלריה
האסירים במחנה קיבלו את החיסונים האמיתיים והיעילים, בעוד החיילים הגרמנים בחזית קיבלו את הזיוף הלא יעיל. תעודת האסיר של פלק במחנה בוכנוואלד
(צילום: ארכיון יד ושם)
הסיכון בהונאה היה עצום. דינג-שולר קיבל פעמים רבות תלונות מהממונים עליו שהחיסונים אינם עובדים, והחיילים שחוסנו בתוצרי המפעל שלו ממשיכים לחלות ולמות מטיפוס. פְלֶק ועמיתיו שמרו על קור רוח, שלחו שוב ושוב את החיסונים האמיתיים לבקרת איכות, ניצלו את בורותו של דינג-שולר ברפואה בכלל ובעבודת מעבדה בפרט, והצליחו להוליך אותו שולל פעם אחר פעם ולשכנע אותו שהחיסונים אינם עובדים בגלל בעיות בהובלה או תנאי אחסון לא נאותים. שותף חשוב נוסף לתרמית היה אויגן קוגון (Kogon), אסיר יהודי ששימש מזכירו האישי של דינג-שולר, וסייע להטעות אותו.
הונאת החיסונים של בוכנוולד נמשכה כמעט שנה וחצי, עד שחרור המחנה באפריל 1945. כשנחקר לאחר המלחמה בידי צוותי התביעה שהכינו את משפטי נירנברג לפושעים הנאצים, אמר פלק כי דינג-שולר היה "טמבל (dummkopf) שקיבל תואר דוקטור רק בזכות שירותיו למפלגה".
אחד הנאשמים במשפטים, הבקטריולוג יואכים מרוגובסקי (Mrugowsky), היה מבכירי מערך הרפואה של האֶס אֶס ומי שסיפק את הגז ציקלון בֶּה לרצח השיטתי של אסירים במחנות השמדה. הוא גילה את התרמית רק מעדויותיהם של ציפילובסקי ושותפים אחרים, וזעם על חוסר הגינותם. האירוניה לא נעלמה מבית המשפט, שדן אותו למוות בתליה.
דינג-שולר עצמו לא הספיק לעמוד למשפט, והתאבד בתא המעצר באוגוסט 1945. לפני כן ביקש מקוגון, מזכירו, לדאוג לרעייתו ולילדיהם. גם אם קוגון התכוון להיענות לבקשה, זה לא יצא לפועל. אירן דינג-שולר מתה שנה לאחר מכן. מטיפוס.
10 צפייה בגלריה
חיים חדשים. פלק, במרכז התמונה, עם צוות המעבדה שניהל בפולין אחרי המלחמה, וכמה מחיות הניסוי שלהם
(צילום: AfZ: FD Thomas Schnelle / 9)
עלייה וירידה
לאחר המלחמה שב פלק לפולין, שם נפגש מחדש עם אשתו ובנו, שיצאו חיים מאושוויץ. הוא קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת לובלין, ובהמשך באוניברסיטת ורשה. בשנים הבאות פרסם קרוב ל-90 מאמרים בכתבי עת רפואיים וזכה בכמה פרסים מדעיים בפולין.
הבן רישארד, שעיברת את שמו לאריה, היה בין מעפילי האנייה “אקסודוס” (יציאת אירופה תש”ז), שהבריטים מנעו מהם להגיע לישראל והחזירו אותם למחנות עקורים באירופה. בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לישראל והשתקע כאן ב-1948.
ב-1957, בצל גל חדש של אנטישמיות בפולין, החליטו פלק ורעייתו לעלות ארצה ולהצטרף לבנם. גם מצב בריאותו תרם להחלטה: הוא עבר התקף לב וחלה בסרטן לימפה. בשגרירות ישראל בוורשה הבטיחו לו משרת הוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל כשהגיע לבית הספר לרפואה נדחה לאחר שאנשי האוניברסיטה גילו כי אינו יודע מילה בעברית, ולא יוכל ללמד. תשובה דומה הוא קיבל גם בבית הספר לרפואה שהוקם בתל אביב. מי שכן קלט אותו בסופו של דבר היה המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה, שאף הקים עבורו את המחלקה לפתולוגיה ניסויית. חברו הטוב ביותר במכון היה מהגר אחר מפולין – מרקוס קלינגברג, שיורשע ב-1983 בריגול למען ברית המועצות.
10 צפייה בגלריה
לודוויק פלק עבד במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה לאחר שעלה לישראל. שלט ליד מעבדות במכון
קלינגברג סיפר לימים כי פלק הסיק שהשואה לא יכולה להיות מקרה יחיד, ודבר דומה יכול לקרות בעתיד, במקומות אחרים. הוא סבל מאוד מהחשש הנורא שבנו יוצא להורג, ושכנע את בנו, אריה, שלא להביא ילדים משלו לעולם. כך היה.
אחרי התלאות הרבות שעבר, לודוויק פלק לא זכה ליהנות תקופה ארוכה מהשלווה של החיים בישראל. בריאותו הכריעה אותו ואחרי התקף לב נוסף הוא הלך לעולמו ב-1961, בגיל 64. שנה אחרי מותו ראה אור ספרו המהפכני של קון, שהושפע מאוד מעבודתו בפילוסופיה. עם השנים זכתה תרומתו החלוצית לתחום בהכרה הראויה. האיגוד העולמי לסוציולוגיה של המדעים מעניק מ-1994 את פרס לודוויק פלק לספר מצטיין בנושא.
לעומת ההצלחה המדעית של פלק בשנים שאחרי המלחמה, גורלו של רודולף וייגל היה הפוך. לאחר שהעיר לבוב סופחה לאוקראינה בתום המלחמה, והפכה להיות חלק מברית המועצות, הוא עבר להתגורר בקרקוב. הוא קיבל משרה אקדמית, אך לא זכה למעמד בכיר משום שסירב להתחנף לשלטון הקמוניסטי בפולין. הוא גם הואשם רבות בשיתוף פעולה עם הנאצים, אף על פי שסיכן עצמו כדי להציל פולנים רבים ולהבריח חיסונים לגטו. הוא מת ב-1957 בגיל 73, בלי לקבל את ההכרה שהיה ראוי לה. תיקון חלקי של העוול נעשה רק ב-2003, כשמוסד יד ושם הכיר בו כחסיד אומות העולם.
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
