עדויות רבות מהעת העתיקה על התפרצויות של מגיפות, מצביעות על כך שמצרים מילאה תפקיד מכריע בהפצת מחלות זיהומיות באזור הים התיכון. אבל האם זה באמת היה כך? צמד חוקרים מאוניברסיטת באזל ערכו ניתוח של העדויות הכתובות והתיעודיות העתיקות, בשילוב עם ממצאים ארכאוגנטיים, במטרה לאשש את התפיסה המסורתית.
אדמומיות בעיניים, ריח רע מהפה, חום, עוויתות עזות, שחין ושלפוחיות על כל הגוף: תסמינים אלו ואחרים מוזכרים על ידי ההיסטוריון היווני תוקידידס בהקשר של "מגפת אתונה", שאירעה בין 430 ל-426 לפנה"ס והובילה לא רק לתמותה רבה, אלא גם להפסדה של אתונה לספרטה כחלק מהמלחמה הפלופונסית.
אנשיה של אתונה פירשו את נזקי המגיפה כעונש מהאלים, זאת במקביל לעלייה בחשיבותו של אסקלפיוס, אל הרפואה. המגיפה הובילה לפגיעה במעמדה של אתונה כעיר-מדינה משפיעה בעולם היווני, כשתוקידידס סבר כי מקור המגיפה הוא באתיופיה העתיקה (Aithiopia).
"אין לבלבל את האזור הזה עם המדינה שאנו מכירים כיום כאתיופיה, שכן היה זה מונח גאוגרפי מונח גאוגרפי בהתייחס לאזור הנילוס העליון, כמו גם לאזורים מסוימים דרומית למדבר סהרה", הסבירה סבינה היבנר, פרופ' להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת באזל.
דיווחים בני זמננו מצביעים על כך שמגיפות קטלניות מאוחרות יותר בים התיכון החלו במצרים ובאתיופיה העתיקה, כמו המגיפה האנטונינית שהתרחשה בשלהי המאה ה-2 לספירה באימפריה הרומית, מגיפת קיפריאנוס שאירעה ברבעון השלישי של המאה ה-3 לספירה באימפריה הרומית והמגיפה היוסטיניאנית - הראשונה בשורה של התפרצויות מגפת הדבר שהתרחשו בשנים 750-541 לספירה.
האם מצרים הייתה מקור התפשטות הפתוגנים לים התיכון? פרופ' היבנר ועמיתה למחקר ד"ר ברנדון מקדונלד בחנו זאת כחלק מפרויקט שנתמך על ידי הקרן השוויצרית הלאומית למדע. השניים סקרו מקורות זמינים מהעת העתיקה - פפירוס בעיקר - בחיפוש אחר מידע על מגיפות הקשורות למצרים, כשממצאי המחקר פרסמו בכתב העת Journal of Interdisciplinary History.
במקרה של המגיפה היוסטיניאנית (541 עד 544 לספירה), נמצאו התייחסויות שונות לכך שהמגיפה הגיעה תחילה למצרים, ומשם התפשטה אל מעבר לים. לעומת זאת, במגיפה האנטונינית (165-180 לספירה) ומגיפת קיפריאנוס (251 עד 270 לספירה), לא נמצאה הוכחה ברורה לכך שהן התפשטו מאפריקה.
למרות שלא ניתן להוכיח שמצרים הייתה אחראית להתפשטות המגיפות בכל המקרים, הראיות מצביעות על כך שהיא תרמה להתפשטותן של כמה מחלות זיהומיות למדינות הים התיכון. "ישנם דיווחים מהימנים של סופרים רפואיים מהתקופה הרומית המתארים התפרצויות מחלות שסביר מאוד כי התפתחו למגפת 'המוות השחור' (דבר הבלוטות) בלוב הרומית הקדומה, במצרים ובסוריה", אמרה פרופ' היבנר.
אחד המניעים המרכזיים של התפשטות מהירה ובקנה מידה גדול של מחלות זיהומיות היה המסחר. במשך מאות שנים הייתה מצרים "סל הלחם של רומא". סחורות ממרכז אפריקה ודרום אסיה הגיעו לים התיכון דרך הנילוס והים האדום. לאחר מכן, הן הועלו על ספינות בנמלי אלכסנדריה ופלוסיום שבמצרים, כך שנוצר מפגש בין אנשים ממגוון אזורים.
"גם לשינויי האקלים היה תפקיד בהופעתן והתפשטותן של מגיפות. פגיעה ביבול ומחסור במזון שנגרמו מכך, גרמו לאוכלוסייה לסבול מתת-תזונה, והעלו את הסיכוי להתפרצות מחלות זיהומיות. לשינויים האקלימיים יש השפעה רבה על נשאי מחלות כגון פרעושים ויתושים, כך שייתכן ויש קשר בין שינויי אקלים להתפרצות של מגיפות עתיקות", אמר ד"ר מקדונלד, שציין כי מחקר מסוג זה תורם להבנת אבולוציית פתוגנים ואפידמיולוגיה לאורך זמן ומרחב.
"החתים, בני ישראל והיוונים למשל, ראו במצרים מקור להפצת מחלות. תיאורי מגיפות במקורות החתים, המצרים או בברית הישנה, מזכירים אבעבועות שחורות או את דבר הבלוטות. כהיסטוריון של המלחמה הפלופונסית, תוקידידס הציב סטנדרטים חדשים מבחינת הסגנון והאופן שבו התנהלה ההיסטוריוגרפיה. זה הפך אותו למודל לחיקוי עבור היסטוריונים רבים מאוחרים יותר, שיישרו עימו קו בכל הנוגע לתיאור מגפת אתונה", סיכמה פרופ' היבנר.
