במשך שנים ארוכות משק הפסולת בישראל מתנהל ולא מנוהל. "כוחות השוק" הובילו לכשלים סביבתיים, חברתיים וכלכליים רבים, וביניהם העדפת הטמנה מזהמת, ריכוזיות רבה וכניסת גורמים עבריינים לתחום. די להזכיר שכ-75% מהחומרים המסרטנים והחשודים כמסרטנים במדינה נפלטים משרפת פסולת פיראטית או חוקית וכי מרבית המתאן - גז חממה אגרסיבי - שנפלט במדינה מקורו במטמנות פסולת.
המשרד להגנת הסביבה, שהוא הממונה הלאומי בתחום, כשל במשך שנים בקידום משק פסולת בר קיימא, למרות ואולי מפני שהכין תוכניות אסטרטגיות ואופרטיביות לרוב, אך סבל מזיגזוג במדיניות וחולשה מול הגופים השונים העוסקים בתחום. המשרד לא הצליח להוביל בשטח לטיפוס בהיררכיית הפסולת, כלומר מעבר מהטמנה להשבת אנרגיה ולמיחזור, ובטח ובטח לא להפחתה במקור. כמו כן, סיסמאות כמו כלכלה מעגלית והמזהם משלם והבטחות על יעדים שונים, לא התממשו בשטח, אם כי לאחרונה נראה שיש התקדמות סוף סוף.
בתוך כך, בשנים האחרונות מנסה משרד האוצר להוביל לאסדרה של התחום במסגרת חוק ההסדרים הסמוך לתקציב המדינה. האוצר מציע לפתור את כשל השוק הגדול באמצעות הקמת רשות פסולת לאומית, כמו רשות המים, החשמל והגז. אבל אם מביטים בהצעת האוצר, שמתמקדת בהיבטים ניהוליים ותפעוליים, רואים שאין בה התייחסות ממשית ליעדים סביבתיים, ובלי יעדים מעוגנים בחוק להפחתת ההטמנה והגדלת המיחזור אי אפשר יהיה באמת להתקדם.
בנוסף, האוצר מבקש לבטל את היטל ההטמנה ולקבוע תעריף כניסה למתקנים, אבל בעצם הוא מכוון למשק סגור ללא תמיכה חיצונית מהמדינה, והמשמעות היא שיהיה קשה מאוד להקים מתקנים איכותיים. הצעה זו גם השתקפה בהצעת חוק פסולת פרטית שהגישו יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, ח"כ יצחק קרויזר, וחברת הוועדה ח"כ רון בן משה.
מנגד, המשרד להגנת הסביבה טוען שיש לקדם חוק פסולת מקיף ולתקן את החקיקה שכבר קיימת בתחום, ובעיקר לקבוע יעדים המבוססים על היררכיית הפסולת, שמהם ייגזר המודל הניהולי-תפעולי של משק הפסולת. דרך אגב, מבט במספרים שמתגלגלים פה ושם מצד האוצר או מצד הגנת הסביבה מראה שאפילו הדבר הבסיסי הזה לא סגור, ומה שלא מודדים מאוד קשה לנהל.
אין ספק שיש צורך ברפורמה אמיתית בניהול וטיפול בפסולת בישראל, כזו שתייצר אחידות, וודאות וגם משק סגור בו כספים שאנו משלמים שנים לטובת צמצום ההטמנה יחזרו אלינו בהקמת מתקני טיפול מתקדמים. אולם בשונה ממים, חשמל וגז, שהציבור רוכש מהמדינה ולא דרך הרשות המקומית, את הפסולת הציבור מייצר ומעביר לטיפול זה או אחר דרך הרשות המקומית, ולכן המודל חייב להיות אחר. יש עוד שוני מהותי בהקשר זה: אנחנו לא משלמים על הפסולת שלנו לפי הכמות שייצרנו או איכות הטיפול בה, אלא בארנונה שנקבעת על פי היישוב וגודל הנכס. ובכלל, האתגרים במשק הפסולת שונים וייחודיים.
לאחרונה קיבלה גם הממשלה, כפשרה, החלטה בדבר "אסדרת משק הפסולת כמשק מתקדם ומיגור הפשיעה וההון השחור בתחום", והקימה לשם כך ועדה בין-משרדית בהובלת משרדי הגנת הסביבה והאוצר. אבל לפני שדנים ומחליטים על המודל הניהולי והתפעולי, האם תהיה זו רשות לאומית או משק חופשי, או אולי משהו בין לבין, ויש דוגמאות שונות ומצלחות בעולם, חייבים לקבוע כמה עקרונות בסיסיים.
כדי להפוך את הפסולת ממפגע למשאב צריך להחליט בראש ובראשונה האם היעד שלנו הוא לצמצם את ההטמנה או להגביר את המיחזור. צמצום ההטמנה, יכול להיעשות על ידי שרפה של הפסולת היבשה, כפי שהאוצר הציג במסמכיו, שהיא טיפול הכרחי לחלק מהפסולת שאי אפשר למחזר, אבל נחות יותר מבחינה סביבתית ולא פעם יקר יותר, או על ידי מחזור של חלק מהזרמים. אז נכון, מדינת ישראל היא מדינת אי ולא לכל זרמי הפסולת יש דורש, ובכל זאת חבל לשרוף הכול ועדיף למחזר ולתעדף שווקים שמשתמשים בחומר ממוחזר.
לשם כך צריך לקבוע יעדי מיחזור והפחתת פליטות גזי חממה ומזהמים, ותוכנית כיצד להגיע אליהם וגם מה קורה אם לא מגיעים אליהם, ולהתאים את מתקני הטיפול שיוקמו לבסוף. יעדי שכאלו יכתיבו מה קורה במעלה הזרם, מהפרדה במקור של פסולת, כדי שהזרמים יהיו איכותיים יותר ויאפשרו לעמוד ביעדים שאפתניים ולקבל מוצרים כלכליים יותר, ועד להפחתת הצריכה במקור.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןמיקום וגודל מתקני הטיפול הם שני פקטורים מרכזיים נוספים בכל דרך בה יבחרו לטפל בפסולת. הם משפיעים על עלויות הטיפול והשינוע וגם על הבריאות ואיכות הסביבה המקומית. ההיגיון הבריא אומר שצריך להקים מתקנים אזוריים, שיחלקו את הטובות ואת הרעות שנגזרות מהטיפול בפסולת באופן הוגן בין תושבי המדינה. גודל המתקנים והסוג שלהם ייקבע בהתאם לאופי האזור, כפרי או עירוני.
נקודה מרכזית נוספת היא השותפות עם הרשויות המקומיות, שבסופו של דבר הן אלו שאוספות ומפנות את הפסולת ומספקות את הזבל למתקנים. אין ספק שכל מנגנון וכל רפורמה חייבים להיעשות בשיתוף הרשויות המקומיות, ובכלל לצד האחריות צריך לתת להן הרבה יותר סמכות בתחום וגם תמריצים להוביל ולקדם אותו.
ניהול וטיפול בפסולת הם לא רק עניין של ניקיון וסירחון, אלא כלים מרכזיים להתמודדות עם המשבר האקולוגי-אקלימי, שכרוך במיצוי משאבים מהטבע ובפליטה של חומרים לסביבה. מדינה מתקדמת לא נמדדת רק בחברות הייטק ובביצועים כלכליים אלא גם בביצועים סביבתיים ובדרך שהיא מנהלת את המשאבים הבסיסיים שמאפשרים חיים. והגיע הזמן שמדינת ישראל תתקדם גם בתחום זה.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד"
