רבים מאיתנו מכירים את הדחף לקחת צדף מחוף הים או לשמור אבן מטיול. החפץ עצמו אולי פשוט, אך עבור מי ששמר אותו הוא מזכיר רגע, מקום או אדם. מהם שרשי התנהגות זו? האם גם בני אדם קדומים נהגו כך? מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מציע שהתשובה עשויה להיות חיובית - וששורשיו של המנהג מגיעים עד לפני כחצי מיליון שנה.
המחקר נערך בהובלת צוות חוקרים מאוניברסיטת תל אביב: ד"ר יואב רם מבית הספר לזואולוגיה ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכאולוגיה ובשיתוף פרופ' ליעד מודריק מבית הספר לפסיכולוגיה, ד"ר אלה אסף וד"ר בר אפרתי מהחוג לארכאולוגיה. המחקר פורסם בכתב העת Evolutionary Anthropology.
המחקר משלב ממצאים ארכאולוגיים עם ידע מתחומי הפסיכולוגיה ומדעי המוח. מחבריו מצביעים על חפצים שאנשים קדומים אספו, נשאו ושמרו, אף שלא נמצא להם יתרון מעשי ברור. הם מציעים לראות בהם מועמדים להיות מזכרות אישיות, כלומר חפצים שהזכירו לבעליהם מקום שבו ביקרו או חוויה שחוו.
כמה מהדוגמאות מגיעות מאתרים ארכאולוגים בישראל, שבהם חיו בני אדם לפני מאות אלפי שנים. במערת קסם נמצאו חלוקי אבן קטנים וצבעוניים שהובאו אליה ממקומות שונים, אף שלא זוהה בהם שימוש מעשי. בבקעת סכנין נמצאו אבני יד שעוצבו מגושי צור המכילים מאובנים או צורות גאולוגיות יוצאות דופן. בחלק מהכלים נשמרו הצורות הללו במרכז האבן, במקום שאפשר לראות ולמשש.
ברבדים, בג׳לג׳וליה ובמערת קסם נמצאו כלי צור ישנים, שנאספו לאחר שכבר השתנו פני השטח שלהם בחלוף הזמן. חלקם חודדו מחדש, אך רוב המשטח הישן וסימני העיבוד הקודמים נשמרו. החוקרים מעלים אפשרות שדווקא המראה הישן של הכלים היה בעל ערך עבור מי ששמרו אותם. הוא סיפר, במובן מסוים, את סיפורו של החפץ.
מזכרות אישיות, שהתגלו באתרים הארכאולוגיים
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
מזכרות אישיות
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
החוקרים מעריכים כי חפץ שאדם הביא ממקום מסוים יכול היה לעורר בו זיכרון של אירוע אישי. המראה והמגע שלו עשויים היו גם לעזור לו להבחין בין אירוע שחווה בעצמו לבין סיפור ששמע מאחרים או שדמיין.
המזכרת פרטית ואישית, אפשר לשאת אותה ממקום למקום ולהציג אותה לאחרים. בכך היא עשויה הייתה גם לחזק את אמינותו של סיפור אישי. בחברות אנושיות יש חשיבות רבה לזכירת מפגשים, בריתות, מתנות, חובות הדדיים וזכויות הקשורות למקומות. זיכרון אישי אמין יכול לתרום לשיתוף פעולה, לשמירה על קשרים ולביסוס אמון.
לאורך דורות רבים, מציעים החוקרים, השימוש במזכרות עשוי היה להגביר את הלחץ האבולוציוני על מנגנונים במוח האחראיים על מקורו ואמינותו של זיכרון. כך התרבות החומרית והאבולוציה הביולוגית השפיעו זו על זו ותרמו להתפתחות הזיכרון האוטוביוגרפי - היכולת לארגן חוויות אישיות לכדי סיפור חיים רציף שעליו נשענת תחושת העצמי.
מדוע התפתח ההרגל דווקא בתקופה הזאת? פרופ' ברקאי מציע קשר אפשרי לשינויים בסביבה: "היעלמותם של בעלי חיים גדולים, ובראשם פילים, חייבה בני אדם קדומים לפתח שיטות ציד חדשות ולהכיר אזור ציד בהם חיו בעלי חיים כגון יחמורים ובקר בר. ייתכן שחפצים שנלקחו ממקומות אלה סייעו להם לשמר קשר אישי עם המקומות הללו שמעתה והלאה סיפקו להם את מחייתם".
פרופ' רן ברקאי
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
מחברי המחקר מדגישים שמדובר בהשערה, ולא בהוכחה שכל אבן מיוחדת הייתה מזכרת. יחד עם זאת, הממצא הארכאולוגי מלמד שמלפני חצי מליון שנים ואילך, עד ימינו אנו, חפצי זכרון מלווים את האדם ולכן סביר להניח כי מדובר בהתנהגות רוויה במשמעות.
ד"ר יואב רם
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
ד"ר רם מסכם: ״כשאנשים קדומים הביאו למערה אבן צבעונית או כלי ישן שמצאו בשטח, ייתכן שהחפץ הזה עזר להם לזכור אירוע או מפגש משמעותיים לשארית חייהם. וכך, הפכו המזכרות כמעין 'התקני זיכרון חיצוני', שתמכו באבולוציה של מנגנונים במוח האחראיים לזכרון אוטוביוגרפי שכל כך אופייני ומשמעותי לנו, בני האדם, בבניית הזהות שלנו״.
