המשרד להגנת הסביבה פרסם לאחרונה דף ייעודי ובו מידע על תסקירי ההשפעה על הסביבה של תוכניות בנייה, תשתיות, אנרגיה ועוד. תסקיר השפעה על הסביבה הוא מסמך שמטרתו לבחון את ההשפעות של תוכנית פיתוח או בנייה על הסביבה הטבעית ועל התושבים באזור. הוא כולל התייחסות לניצול של משאבי טבע, כגון קרקע ומים, וחשיפה אפשרית למפגעים סביבתיים, כגון זיהום אוויר, רעש או קרינה, כתוצאה מיישום התוכנית, ומשמש ככלי מקצועי שמאפשר לרשויות ולציבור לבחון את הפרויקט ולקבל החלטות מושכלות ומבוססות מדע. זאת ועוד, הוא המאפשר גם לבדוק אם ההשפעות הסביבתיות סבירות ביחס לתרומתו הכלכלית והחברתית של הפרויקט, כלומר את העלות מול התועלת,
הכנת התסקיר, המעוגן בתקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), תשס"ג-2003, נעשית על ידי היזם, ועל פי הנחיות מפורטות של מוסדות התכנון ושל המשרד להגנת הסביבה. לאחר הגשתו, הוא גם נבדק ומאושר על ידי היועץ הסביבתי של ועדת התכנון ו/או המשרד להגנת הסביבה. באופן כללי הוא כולל חמישה פרקים: תיאור הסביבה ליישום התוכנית, התייחסות לעדיפות למיקום התוכנית, תיאור הפעילות הנובעת מביצוע התוכנית, תיאור ההשפעות הסביבתיות הצפויות והאמצעים להפחתן או למניעתן וגיבוש ממצאים והמלצות.
אתר בנייה
(צילום: shutterstock)
חלק מרכזי ומהותי בהכנת התסקיר מתייחס לבחינת חלופות. המטרה היא להוכיח שהתוכנית המוצעת היא "החלופה העדיפה" ליישום. לשם כך נדרש לבחון קודם כל את "חלופת האפס", כלומר מה יקרה אם הפרויקט המוצע לא יצא אל הפועל כלל. מדובר למעשה במצב הייחוס המשמש כבסיס להשוואה מול כל שאר החלופות התכנוניות. בנוסף יש לבחון חלופות מיקום, כלומר בחינה של אתרים שונים להקמת הפרויקט במטרה למצוא מיקום שממזער את הפגיעה ברגישויות סביבתיות; חלופת היקף, דהיינו בחינה של גודל הפרויקט, הקיבולת שלו, שלביות הביצוע והארגון המרחבי של הפרויקט בתוך תחומי הקרקע שנבחרה, כל זאת על מנת להקטין את טביעת הרגל הסביבתית שלו; וחלופה טכנולוגית-תפעולית, המתמקדת באופן בו הפרויקט יפעל ויבוצע במיקום הנבחר ובהתייחס לשיטת הטיפול והאמצעים להפחתת ההשפעה הסביבתית.
אולם אליה וקוץ בה, בעוד שאחת המשימות המהותיות של תסקיר ההשפעה על הסביבה היא לקבוע כי החלופה המתוכננת היא הטובה ביותר, הרצויה ביותר, הכדאית ביותר והמתאימה ביותר מבין כלל האפשריות, וזאת בשקלול של שיקולים סביבתיים, כלכליים וחברתיים, אין בתקנות אמות מידה לבחירה של חלופה עדיפה זו. יתרה מכך, בפועל התסקיר נעשה כבר כשיש למעשה חלופה נבחרת, דהיינו תוכנית נתונה, במיקום נתון, בהיקף נתון ובשיטה מסוימת. בהתאם, בזמן שמטרות התסקיר ודרישות התקנות מבקשות לבחון תחילה האם הפרויקט נחוץ? והאם יש דרך אחרת וטובה יותר להשיג את אותה המטרה? הכנת התסקיר לרוב מתמקדת בשאלה: כיצד מצמצמים את ההשפעות הסביבתיות של החלופה שנבחרה מראש?
כך, לדוגמה, תסקיר השפעה על הסביבה לפתיחת תא הטמנה חדש של פסולת, בידיעה שהטמנת פסולת היא השיטה הנחותה והכי לא סביבתית לטיפול בפסולת, מתייחס לאמצעים לצמצום מפגעי ריח או חלחול זיהום לקרקע ולמקורות מים, אך לא מתייחס להשוואה לשיטות ולטכנולוגיות אחרות, למשל מחזור או השבת אנרגיה מפסולת. זאת ועוד, הוא גם לא מתייחס להשפעה הכלכלית שיכולה להיות לאישור הרחבת ההטמנה על יישום שיטות סביבתיות אך יקרות יותר.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןכדי לתקן את העיוות הזה חשוב להפעיל כלים נוספים ומשלימים לתסקיר ההשפעה על הסביבה, למשל "הערכה סביבתית אסטרטגית", כפי שנדרש במדינות שונות באיחוד האירופי. בתוך כך, בדוח ה-OECD על הביצועים הסביבתיים של ישראל משנת 2023, מצוין כי "בישראל אין מערכת של הערכה סביבתית אסטרטגית למדיניות ולתוכניות". כלים נוספים שיש לבחון לצד תסקיר ההשפעה על הסביבה הם הערכת סיכונים סביבתיים ובריאותיים ותסקיר השפעה על הבריאות, שבשונה מתסקיר סביבתי מתייחס להיבטים פיזיים נרחבים יותר לצד היבטים נפשיים, ובעיקר לא רואה את כל האוכלוסייה כמקשה אחת.
להערכה סביבתית של פרויקטים גדולים יש חשיבות רבה, וגם למהלך של שקיפות והנגשה של המידע לציבור הרחב. וכאן המקום לציין שלאחר אישור התסקירים על ידי המשרד להגנת הסביבה ולפני אישור התוכנית, הם מוצגים לציבור, שיכול להגיש הערות והשגות. אולם במדינה קטנה וצפופה כמו מדינת ישראל, שבה אין באמת חצר אחורית, צריך לשנות את מערכת ההערכה הסביבתית, כך שתתחיל בהערכה אסטרטגית שקובעת מדיניות ומייצרת תוכניות אב, ותבטיח בחינה מקיפה של חלופות על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות והאקלימיות שלהן.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד"
