הרגע שבו הבנתי שאני רוצה להיות סוציולוגית היה כשקראתי את הספר על ילדות לא שוויונית של הסוציולוגית האמריקנית אנט לאראו (Annette Lareau), שפורסם בשנת 2003, והוא מתאר מחקר אתנוגרפי שהיא ערכה בקרב משפחות ממעמד ביניים וממעמד העובדים (כלומר משפחות שבהן ההורים הם בעלי תארים אקדמיים ועובדים בעבודות של צווארון לבן לעומת משפחות שההורים בהן אינם בעלי תארים אקדמיים ושעובדים בעבודות של צווארון כחול).
היא הראתה באמצעות מעקב מדוקדק אחרי התנהלות משפחתית ופרקטיקות הוריות, כיצד הורים ממעמד הביניים נוהגים לטפח בילדיהם כישורים שבתי ספר מעריכים, ובכך מייצרים יתרון רב לילדיהם, שתורם להצלחתם. ההבחנה של לאראו שכל ההורים אוהבים את ילדיהם באותה מידה ורוצים בהצלחתם, אבל המבנים החברתיים והפרקטיקות ההוריות השונות מייצרים יתרון מובנה וקשה לגישור לילדים הגדלים במשפחות מסוימות בלבד, פקחה את עיניי.
הראייה הסוציולוגית הפכה להיות המשקפיים שאני מרכיבה, ושדרכם אני רואה את העולם, מזהה את מבני הכוח, את המרוויחים ואת המפסידים מההסדרים החברתיים הקיימים, וחשוב מזה, בוחנת כיצד באמצעות החינוך אנחנו יכולים לשנות את ההסדרים האלו ולהקטין את אי-השוויון בהזדמנויות בחברה.
התחלתי את המסע האקדמי שלי כעתודאית בפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשירותי הצבאי עסקתי בגילוי ובזיהוי של חומרים כימיים וביולוגיים וכן המשכתי לתואר שני בביוכימיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן סיימתי דוקטורט בביוטכנולוגיה ותואר שני נוסף במנהל עסקים. לאחר מכן התמחיתי בתחום של הנדסת חומרים במסגרת בתר-דוקטורט. אחרי תקופת יזמות קצרה וניהול מרכז ליזמות בדרום הגעתי לבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ולאחר עשור עברתי לפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון.
היום אני ממשיכה לנסות ולהבין את העולם באמצעות ראיית עולם סוציולוגית ואני מתמקדת בכמה כיוונים: שאלות הקשורות לבין-לאומיות במערכת ההשכלה הגבוהה – אני מנסה להבין מדוע מוסדות ומדינות מקדמים בין-לאומיות וכיצד הם עושים זאת, כיצד מערכות היחסים שבין המדינות, הארגונים הבין-לאומיים והמוסדות להשכלה גבוהה ולבתי הספר מתפתחות, וכיצד מוסדות והסגל שבהם, מתחרים על בסיס הממד הבין-לאומי וכן מי מרוויח ומי מפסיד באינטראקציות אלו.
אחד המחקרים האחרונים שלי עוסק באקטיביזם של בני נוער. אני חוקרת כיצד בני נוער במדינות שונות, ממעמד כלכלי-חברתי שונה, מתייחסים לאקטיביזם. אני והצוות שלי מראיינים אקטיביסטים צעירים ומנתחים תכנים של אקטיביסטים צעירים ברשתות חברתיות. נוסף על זה אנחנו מקיימים קבוצות דיון על תלמידים בבתי ספר במדינות השונות ומנסים ללמוד אם וכיצד מערכות החינוך מכינות את התלמידים למעורבות בנעשה בחברה ובאקטיביזם.
הממצאים הראשוניים של המחקר הזה מעידים שאקטיביזם נתפס כאפשרות טבעית ומתאימה לבני נוער להוביל שינוי. נראה שבני נוער במדינות שבהן דמוקרטיה יציבה עוסקים בנושאים כלל-עולמיים של צדק סביבתי ומשבר אקלים. לעומת זאת בני נוער בדמוקרטיות יציבות פחות העוסקים בנושאים מקומיים הקשורים לזכויות אדם (אלימות, הגירה ושוויון מגדרי). בנושאים שמעסיקים בני נוער ניתן למצוא כאלה הקשורים לאי-שוויון מגדרי, להגירה, לאלימות, לזכות להפלות ועוד. ניכר כי בכל המדינות בני נוער מעוניינים ללמוד יותר על האפשרויות לאקטיביזם, אולם נמצא כי בתי ספר נכשלים לרוב בלספק את ההזדמנויות ללמוד על הנושאים האלו ולתרגל אותם.
מירי ימיני היא פרופסור מן המניין בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל ומובילה פרויקט מחקר במימון European Research Council. חברת ועד האקדמיה הצעירה הישראלית.
אתר אישי: https://yeminilab.technion.ac.il/
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' נעמה גבע-זטורסקי ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית
