אם נלך אחורה כמה עשרות אלפי שנים, ונפנה את מבטנו למזרח אסיה, נגלה שהיא מיושבת בכמה וכמה מינים של בני אדם. אבות אבותינו החלו להגיע לאזור רק לפני 60-50 אלף שנים, אך היו כאלו שהקדימו אותם. הניאנדרטלים, קרובי משפחתינו, למשל, הסתובבו ביבשת; ובאיים הסמוכים לה חיו מינים מסתוריים, שאנחנו יודעים עליהם מעט מאוד - הומו פלורסיינסיס (Homo floresiensis), המכונים "הוביטים" משום קומתם הנמוכה, באי פלורס ששייך היום לאינדונזיה, ולא רחוק ממנו חי הומו לוזוננסיס (H. luzonensis) באי לוזון שבפיליפינים. לפני יותר ממאה אלף שנה ניתן היה למצוא באסיה גם את הומו ארקטוס (H. erectus), מין שהתפתח באפריקה אך עזב אותה, כמו אבותינו אחריו. נוסף לכל אלה, היו גם הדניסובים.
האדם הדניסובי התגלה ב-2010, כאשר חוקרים בחנו את רצף ה-DNA שהופק משבר עתיק של עצם אצבע. הם חשבו שמדובר בעצם של ניאנדרטל, אך גילו שהחומר הגנטי שונה משמעותית מזה של הניאנדרטלים שנבדקו קודם לכן. מכך הסיקו שמדובר בפרט מאוכלוסייה אנושית שלא הייתה ידועה עד אז, קרוביהם של הניאנדרטלים, אותה כינו "דניסובים" על שם מערת דניסובה בסיביר בה נמצא שבר העצם. מאז התגלו עוד עצמות מאובנות של דניסובים: שיניים מסיביר ומלאוס, עצמות לסת מטיבט ומטאיוואן, שכולן זוהו בעזרת DNA או חלבונים. בשנה שעברה התברר שגולגולת שנמצאה בסין שייכת גם היא לאדם הדניסובי, ובפעם הראשונה נחשפו תווי פניו.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
אלרגיה למזון: מגע של האלרגן בעור לא גרם לתגובה מסוכנת
הכוכב שיגלה איך נוצר החור השחור העצום במרכז שביל החלב
מחלות ללא גבולות: אבולה בקונגו
כבר מההתחלה, נראה היה שהדניסובים היו אנשים גדולים. השיניים ועצם הלסת הדניסוביים היו גדולים למדי בהשוואה למאובנים של ניאנדרטלים, והגולגולת הייתה גדולה גם היא, יותר מהממוצע לאדם ניאנדרטלי, או גם לאדם מודרני.
כעת, חוקרים מתארים במאמר חדש ממצאים מעצם ירך ועצם שוקה של דניסובים, שנמצאו בטאיוואן – ולפי הערכותיהם, הדניסובים היו גדולים אפילו משחשבנו בעבר. עצם הירך, הם טוענים, השתייכה לפרט שגובהו כ-180 ס"מ ומשקלו כ-83 ק"ג, ואילו בעל עצם השוקה התנשא לגובה של כ-190 ס"מ, ושקל כ-91 ק"ג.
בגודל של ארלינד האאלנד
המחקר החדש עוד לא עבר ביקורת עמיתים, שדרושה על מנת לפרסם אותו בכתב עת מדעי, ובינתיים התפרסם ב"ביו-ארכיב" (bioRxiv), אתר שמציג מאמרים לפני פרסומם הרשמי. הוא מתמקד כאמור בשתי עצמות רגל, שנמצאו בקרקעית תעלת פנגחו (Penghu): גוף מים שמפריד בין האי טאיוואן לארכיפלג של איים קטנים, שנקרא גם הוא פנגחו. העצמות לא אותרו בחפירה ארכיאולוגית מסודרת, אלא נמשו מהים במועד לא ידוע על ידי סוחרי מאובנים. הן התגלגלו לידיו של תושב מקומי, שתרם אותן למוזיאון כחלק מאוסף מאובנים גדול יותר.
כמה מהעצמות באוסף, כולל עצם השוקה, תוארכו בעזרת פחמן 14 והניבו תוצאה של כ-45-43 אלף שנים לפני זמננו. ייתכן שעצם הירך מגיעה גם היא מתקופה זו, אך זו השערה בלבד.
עצם הירך (שמאל) ועצם השוקה (ימין) שנבדקו במחקר, משלוש זוויות צילום שונות
(צילום: Kaifu et al, biorxive)
לסת האדם הדניסובי שהתגלתה בטיבט
(צילום: Dongju Zhang, Wikipedia)
החוקרים הצליחו להפיק מהעצמות כמה עשרות חלבונים, כולל סוג מסוים של קולגן, החלבון הנפוץ ביותר בגוף האדם, שמהווה מרכיב חשוב בעצמות, בעור, בכלי דם ועוד. חלבונים בנויים כרצף של חומצות אמינו, ויש מקרים בהם לאותו חלבון יש רצף שונה במקצת באוכלוסיות שונות. זה המצב בחלבון הקולגן שהפיקו החוקרים: יש לו גרסאות שונות אצל דניסובים, אצל ניאנדרטלים ואצל בני אדם מודרניים, ועצמות השוקה והירך הכילו את הגרסה הדניסובית. החוקרים בנו בנוסף עץ אבולוציוני עבור שתי העצמות, בעזרת רצף חומצות האמינו של 15 חלבונים שהצליחו להפיק מהן, והראו שהן קרובות ביותר מבחינה גנטית למאובנים דניסובים שנבחנו בעבר. המסקנה מכך היא ששני הפרטים אכן השתייכו לאוכלוסייה הדניסובית.
העצמות מעידות על גובה מרשים של אותם דניסובים, יוצא דופן בהשוואה למיני האדם האחרים באזור. הם הסתכלו מלמעלה לא רק על ה"הוביטים" הקטנים, אלא גם על הומו ארקטוס, שהיו נמוכים מהדניסובים ב-30-20 סנטימטרים, על קרוביהם הניאנדרטלים, ועל אבות-אבותינו. אם היינו מביאים אותם במכונת זמן אל ימינו אנו, הם עדיין היו גבוהים מהממוצע כמעט בכל החברות המודרניות.
אדם בראם (Brumm), ארכיאולוג אוסטרלי שלא היה מעורב במחקר, אמר לאתר New Scientist שלפי הממצאים הדניסובי בעל השוקה היה בגובה ובמשקל דומה פחות או יותר לזה של כוכב הכדורגל הנורבגי ארלינג האלנד, "אם כי אני מקווה שהייתה לו תספורת טובה יותר".
לא רק גבוהים ביחס לאדם המודרני - אלא גבוהים במיוחד ביחס למיני אדם קדומים אחרים. השוואה של הגובה הממוצע המוערך של מיני אדם שונים
(איור: ליאת פלי, באמצעות ChatGPT)
דרומיים אבל גדולים
נכון להיום יש בידינו מספר מצומצם למדי של מאובני דניסובים, אך הם מגיעים משטח נרחב – מטיבט וסיביר ועד לאוס וטאיוואן. העובדה שדווקא בטייוואן, אי דרומי למדי שחלקו נמצא באזור הטרופי, נמצאו פרטים גדולים כל כך של דניסובים מפתיעה. זאת משום שבאופן כללי, אוכלוסיות ומינים של בעלי חיים נוטים להיות גדולים יותר באזורים קרים, ולקטון ככל שאנחנו מתקרבים לקו המשווה. לדוגמה, הפינגווינים הגדולים ביותר הם הפינגווינים הקיסריים (Aptenodytes forsteri), שחיים באנטארקטיקה ומגיעים לגובה של מטר. לעומתם, פינגוויני גלפגוס (Spheniscus mendiculus), שחיים באזור טרופי, הם ממיני הפינגווין הקטנים ביותר, ומגיעים רק לחצי מגובהם של קרוביהם הקוטביים.
התופעה הזו מכונה כלל ברגמן (Bergmann’s rule), על שם הביולוג הגרמני בן המאה התשע-עשרה קרל ברגמן. ההסבר המקובל לכך הוא שככל שהגוף גדול יותר, כך הנפח של הגוף גדול יותר ביחס לשטח הפנים שלו. היות שאנחנו מייצרים חום בכל תא מגופנו, אך מאבדים חום לסביבה דרך שטח הפנים שלנו, נפח גדול ביחס לשטח פנים מאפשר לנו לאבד פחות חום. זו תכונה חשובה עבור בעלי חיים שמתגוררים סמוך לקטבים.
לעומת זאת, לבעלי חיים קטנים יש נפח קטן לעומת שטח הפנים שלהם, והם יכולים לאבד חום במהירות וביעילות. זו תכונה מזיקה אם אתה חי בסביבה קרה, אך מועילה מאוד עבור מי שחי באזורים טרופיים חמים. זה נכון במיוחד עבור מי ששומר על חום גוף קבוע, כמו יונקים וציפורים, ואכן הכלל נראה בעיקר אצלם.
פינגווינים: הגודל קובע כמה חום הפינגווין יאבד. באיזורים חמים עדיף להיות קטן; אז למה הדניסובים באיזור חמים כמו טאיוואן של ימינו גבוהים כל כך?
(איור: Karel Frydrýšek/Wikimedia)
כלל ברגמן אינו חוק טבע, ויש לו גם יוצאים מן הכלל: בעלי חיים קטנים שחיים במאורות מתחת לאדמה, למשל, יכולים לשמור על חום גופם בצורה טובה יותר, וכך מרגישים פחות בלחץ האבולוציוני לפתח גוף גדול באזורים קרים. אך ברוב המקרים, לא נצפה לראות אוכלוסיות גדולות במיוחד דווקא סמוך לאזור הטרופי.
"היינו אולי מצפים למבנה גוף קל ועדין יותר בתנאים החמימים ששררו באזור טייוואן, אפילו בתקופת הקרח", אמר כריס סטרינגר (Stringer) ממוזיאון הטבע בלונדון, שלא היה מעורב במחקר. אך לדבריו, הערכות הגודל של המאובנים מפנגחו הן בטווח של המאובנים הגדולים ביותר של ניאנדרטלים שיש בידינו, גם מבחינת גובה וגם מבחינת משקל.
הפתרון: בשר?
אז מדוע הדניסובים הדרומיים היו גדולים כל כך? אנחנו לא יכולים לענות על כך בוודאות, כמובן, אך החוקרים מעלים את ההשערה שלציד היה חלק בכך. במחקר שהתפרסם לפני שנתיים מצאו החוקרים עצמות של אוכלי עשב גדולים רבים במערה בה חיו הדניסובים בטיבט, ומחקר נוסף שנעשה על עצם השוקה מפנגחו העלה שהתזונה של בעליה כללה לא מעט חלבונים מהחי. נראה אם כך שבשר היה חלק חשוב מהתזונה של הדניסובים, כולל לפחות אחד מהפרטים שבהם עוסק המחקר החדש.
תפריט עשיר בבשר בו זמנית דורש וגם מאפשר גוף גדול: כדי לצוד חיות גדולות האנשים הקדומים היו צריכים כוח לא מבוטל, במיוחד אם לא היו להם כלים מתקדמים כמו חץ וקשת, שאיפשרו לאבותינו לצוד בקלות רבה יותר. במקביל, תזונה של חלבונים מהחי תומכת בגוף גדול ושרירים חזקים.
אנחנו יודעים שהדניסובים פגשו את אבות אבותינו כאשר האחרונים יצאו מאפריקה והגיעו לאסיה, ואף העמידו איתם צאצאים: גנים דניסוביים עדיין נמצאים באוכלוסיות שונות של אדם מודרני. אפשר רק לנחש מה חשבו אבותינו כשראו מולם את האנשים הגדולים הללו. "הייתי בהחלט מעדיף לפגוש את ההוביטים הקטנטנים מפלורס, ולא את הדניסובים מטאיוואן", סיכם בראם.
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
