בני האדם הקדומים שחיו באי פלורס שבאינדונזיה הם חידה אבולוציונית. או אולי בעצם, כמה חידות אבולוציוניות.
המאובנים הראשונים של בני המין הזה נמצאו במערה בשם ליאנג בואה ב-2003, ומיד היה ברור שיש בהם משהו מוזר: הם היו קטנים מדי. שכבת הקרקע שבה נמצאו העידה שהם חיו לפני כמה עשרות אלפי שנים בלבד, ובתקופה הזו היינו מצפים לראות מיני אדם שיהיו פחות או יותר בגודל של אדם מודרני, אולי קצת יותר נמוכים. אבל הגולגולת שנמצאה הייתה קטנטונת. חלק מהחוקרים הציעו שאולי מדובר באדם עם בעיה התפתחותית כלשהי.
ממצאים נוספים שהתגלו מאוחר יותר הבהירו שלא מדובר בפתולוגיה, אלא באוכלוסייה של אנשים קטנים, גובהם רק קצת יותר ממטר. הם זכו לשם הומו פלורסיינסיס (Homo floresiensis), כלומר האדם מפלורס, אבל באופן לא רשמי הם לרוב מכונים “הוביטים”, על שם האנשים הקטנים מספריו של טולקין.
העצמות וכלי האבן של ההוביטים שנמצאו בפלורס מעידים על כך שהם חיו שם מלפני כ-200 אלף שנים לפחות, עד לפני כ-50 אלף שנים. מי הם היו? מאין הם הגיעו? ההנחה הראשונית הייתה שהם התפתחו מאוכלוסייה של הומו ארקטוס (H. erectus), מין אדם שחי ביבשת אסיה עד לפני כ-100 אלף שנים, אך היה גדול בהרבה מההוביטים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הבטחות לעתיד, הזנחת ההווה: סיכום ועידת האקלים
מחקר ישראלי בין עשרת המשפיעים של Nature
ביולוגיה ישראלית במיקרו כבידה: השבוע בחלל
עם זאת, במחקר שפורסם ב-2017 השוו החוקרים את מאובני ההוביטים למאובנים של מיני אדם שונים, והגיעו למסקנה שהומו פלורסיינסיס קרוב יותר להומו הביליס (H. habilis), מין עתיק הרבה יותר שעד כמה שהיה ידוע לנו מעולם לא עזב את אפריקה. המחלוקת על מוצאם של ההוביטים עדיין נמשכת.
במחקר שהתפרסם לאחרונה, הפנו החוקרים את מבטם לצד השני של תעלומת ההוביטים - לא מאיפה הגיעו, אלא מדוע נעלמו. מה קרה בין 60 ל-50 אלף שנים לפני זמננו, שהוביל להכחדתם? החוקרים השתמשו בשיטות שונות להערכת כמות הגשמים שירדו באי פלורס לפני 90 עד 50 אלף שנים, והראו שלהיעלמות הההוביטים קדמה ירידה משמעותית במשקעים. ייתכן, הם אומרים, שבצורת ממושכת גרמה, או לפחות תרמה, להידלדלות האוכלוסייה שלהם.
4 צפייה בגלריה
העצמות וכלי האבן של ההוביטים שנמצאו בפלורס מעידים על כך שהם חיו שם מלפני כ-200 אלף שנים לפחות, עד לפני כ-50 אלף שנים. אזור מערת ליאנג בואה בפלורס
(צילום: Garry K Smith, מתוך המחקר)
הארכיון שבזקיף
החוקרים בחנו את המבנה הכימי של זקיף שנמצא במערה השכנה לליאנג בואה, שבה נמצאו המאובנים של ההוביטים, ושנוצר במשך עשרות אלפי שנים, לפני וקצת אחרי היעלמותם של האנשים הקטנים. הזקיפים נוצרים כאשר מים מטפטפים מתקרת המערה, ולכן הם שומרים בחובם מידע על ירידת הגשמים בתקופת היווצרותם.
החוקרים בדקו שני מדדים. הראשון הוא היחס בין המגנזיום לסידן בזקיף. כשיורד יותר גשם, אנחנו מקבלים יותר סידן בזקיפים ביחס למגנזיום. בתקופות יבשות יותר, הסידן שוקע ויוצא מהמים עוד לפני שהם מגיעים למערה, ובזקיפים יש פחות סידן. כך אפשר להעריך את כמות המשקעים השנתית.
המדד השני הוא חמצן 18. זהו איזוטופ של חמצן, כלומר צורה שונה של היסוד, שנבדלת מהצורה הנפוצה יותר (חמצן 16) במספר הנייטרונים בגרעין האטום. לחמצן 18 יש עוד שני נייטרונים בגרעין; זה לא משנה את התכונות הכימיות שלו, אך הופך אותו לכבד קצת יותר. כשיורד גשם, מים שמכילים חמצן 18 נוטים לרדת מהענן מוקדם יותר, בשל המשקל הגדול יותר. כשיורדים גשמי מונסון חזקים, כפי שמתרחש באינדונזיה בקיץ, רוב המים שבהם חמצן 18 יורדים כבר מעל האוקיינוס, ורק מעט מהאיזוטופ מגיע לאיים - ולמערה. לכן כמות מעטה של חמצן 18 מעידה על גשמי מונסון משמעותיים, וכמות גדולה יותר שלו מעידה על עונת מונסון חלשה.
4 צפייה בגלריה
החוקרים בחנו את המבנה הכימי של זקיף שנמצא במערה השכנה לליאנג בואה, שבה נמצאו המאובנים של ההוביטים. צוות החוקרים במערה
(צילום: Garry K Smith, מתוך המחקר)
בעזרת שני המדדים האלו החוקרים שחזרו את האקלים ששרר בפלורס בין 91 אלף ל-47 אלף שנים לפני זמננו, ומצאו שהתקופה הזו מתחלקת לשלושה חלקים ברורים. בתקופה המוקדמת יותר, בין 91 ל-77 אלף שנים לפני זמננו, האקלים היה רטוב מאוד. לא היו הבדלים ברורים בין העונות, וכמות המשקעים הכוללת הייתה גבוהה יותר מאשר בימינו. בין 77 ל-61 אלף שנים, התנאים נהיו יבשים יותר באופן כללי, אבל גשמי המונסון דווקא התחזקו, כך שהיה הבדל גדול יותר במשקעים בין הקיץ לחורף. לבסוף, בין 61 ל-47 אלף שנים לפני זמננו, האקלים היה היבש ביותר שמתועד לאזור זה. גשמי המונסון נחלשו, אבל החורפים לא פיצו על כך ונשארו יבשים. כמות המשקעים השנתית ירדה מ-1,560 מ”מ בתקופה הגשומה ביותר, ל-990 מ”מ בלבד בשנים היבשות.
פחות גשם, פחות פילים – פחות הוביטים
החוקרים בדקו גם את יחס החמצן 18 לחמצן 16 בשיניים של פילים גמדיים שהיו נפוצים באי, ושההוביטים צדו ואכלו. החמצן מגיע מהמים שהפילים שותים, והחוקרים מצאו שהיחס בין האיזוטופים דומה מאוד לזה שנמצא בזקיף. על ידי השוואה בין השניים, הם יכלו לתארך את שיני הפילים הקדומים - ודרכם גם את מאובני ההוביטים שנמצאו באותן שכבות קרקע.
הממצאים הראו שכתשעים אחוזים ממאובני הפילים הגיעו מהתקופה האמצעית – זו שבה היו גשמים עונתיים חזקים. נראה שזה היה האקלים המועדף על הפילים, וכך ההוביטים נהנו מציד רב. אבל כשהתנאים השתנו והאקלים נהיה יבש, הפילים נעלמו בהדרגה, וכך גם האנשים הקדומים.
“המערכת האקולוגית מסביב לליאנג בואה הפכה ליבשה הרבה יותר בסביבות הזמן שבו הומו פלורסיינסיס נעלם”, אמר מייקל גאגן (Gagan), שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. “גשמי הקיץ פחתו והנחלים התייבשו באופן עונתי, דבר שהכביד גם על ההוביטים וגם על החיות שצדו”.
המאובנים האחרונים של הפילים הגמדיים שנמצאו בליאנג בואה מתוארכים לכ-57 אלף שנים לפני זמננו, כשהמונסונים העונתיים היו בשפל של כל הזמנים. כלי האבן האחרונים של ההוביטים הם פחות או יותר מאותה תקופה.
4 צפייה בגלריה
החוקרים בדקו גם את יחס החמצן 18 לחמצן 16 בשיניים של פילים גמדיים שהיו נפוצים באי, ושההוביטים צדו ואכלו. לסת של פיל גמדי מהאי פלורס
(צילום: Gerrit van den Berg, מתוך המחקר)
זה לא אומר בהכרח שההוביטים נכחדו בשלב זה. ייתכן, אומרים החוקרים, שהם פשוט עזבו – נדדו בעקבות בעלי החיים אל אזור אחר, למשל קרוב יותר לחוף, היכן שעדיין היו מים. אם כך היה, עדיין לא גילינו את עקבותיהם באותו מקום חדש.
האם אבותינו פגשו את ההוביטים?
ומה עם המין שלנו, הומו ספיינס? האם לאבותינו היה חלק בהיעלמותם של ההוביטים?
זו עוד שאלה שעדיין אין לנו תשובה ברורה אליה. בני המין הומו ספיינס יצאו מאפריקה לפני כ-70 אלף שנה, ונדדו, בין השאר, לכיוון מזרח אסיה ואוסטרליה. שיניים שנמצאו בסומטרה, אי אחר של אינדונזיה, מעידות על נוכחותם של בני אדם מודרניים שם כבר לפני יותר מ-60 אלף שנים, כאשר ככל הנראה ההוביטים עדיין חיו בפלורס. בפלורס עצמו, עם זאת, לא נמצאו שום מאובנים של הומו ספיינס מלפני יותר מ-50 אלף שנים. פגישה בין שני המינים, אם כך, אפשרית – אך אנחנו לא יודעים אם אכן התרחשה.
“ייתכן שכאשר ההוביטים עברו למקום אחר, בחיפוש אחר מים וציד, הם נפגשו עם בני אדם מודרניים”, אמר גאגן. אם הייתה פגישה כזו, נראה שההוביטים לא הצליחו להתחרות בקרוביהם הגדולים יותר. “במובן הזה, שינוי האקלים לא היה מה שהכחיד אותם, אבל הוא הכין את הבמה להיעלמותם”.
הממצאים של המחקר מדגישים, שוב, עד כמה בני האדם – כמו כל בעלי החיים – תלויים בסביבתם, ואת הפגיעה הקשה שעלולה להיות לשינויי אקלים. “התפקיד ששיחקה זמינות המים במפלתו של אחד ממיני האדם, בני דודינו, מזכירה לנו שההיסטוריה האנושית היא ניסוי שברירי בהישרדות”, כתבו גאגן ועמיתיו בכתבה שהתפרסמה באתר The Conversation. “ואת ההשפעה המשמעותית שיכולה להיות לתבניות משתנות של ירידת גשמים”.
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
