במשך עשרות שנים, היסטוריונים סברו כי התפתחותם של כפרים קטנים לערים, גבתה מחיר של אי-שוויון הולך וגובר – פער הולך וגד בין העשירים לעניים. כעת, במחקר של אוניברסיטת יורק ואוניברסיטת קיימברידג', שהתפרסם בכתב העת Antiquity, מגלה כי מה שקרה במוהנג'ו-דארו (Mohenjo-daro) – העיר הגדולה ביותר בתרבות עמק האינדוס (Indus), בת 4,000 השנים - מוכיח שההפך הוא הנכון.
מניתוח גדלי הבתים ברחבי העיר העתיקה, שנבנתה בסביבות המאה ה-26 לפני הספירה, ושוכנת באזור מחוז סינד (Sindh) בפקיסטן של ימינו, עולה כי לא רק שהיא הייתה שוויונית יותר משכנותיה במסופוטמיה וביוון, אלא הפכה לשוויונית יותר עם חלוף הזמן.
ד"ר אדם גרין, מהמחלקה לארכאולוגיה ומהמחלקה לסביבה וגאוגרפיה של אוניברסיטת יורק, אמר כי הפער בין הבתים הגדולים והקטנים הצטמצם ככל שחלפו השנים. "למעשה, בשנותיה המאוחרות יותר, פער העושר במרכז עירוני עצום זה ירד לרמות האופייניות לכפרי החקלאות הראשונים", אמר ד"ר גרין.
בעוד שהמצרים הקדמונים בנו פירמידות עבור מלכים ואלים, והיוונים בנו ארמונות ענקיים בקנוסוס (האתר הארכאולוגי הגדול והחשוב ביותר מתקופת הברונזה באי כרתים, ששימש כמרכז השלטוני, הכלכלי והדתי של התרבות המינואית), אנשי תרבות עמק האינדוס בנו משהו שונה לחלוטין. "במקום קברים מלאי זהב ומקדשים ענקיים, העיר מוהנג'ו-דארו – "גבעת המתים" בפה המקומית – התמקדה במערכת ניקוז מתוחכמת ובתכנון רחובות מאורגן. למעשה, שירותי העיר פוזרו באופן נרחב בין משקי הבית היומיומיים, ולא רוכזו אצל אליטה מצומצמת", הסביר ד"ר גרין.
הדבר היה נכון במיוחד בנוגע להפצת חותמות האינדוס המפורסמות, ששימשו ככל הנראה כאמצעי זיהוי, חתימה על סחורות או כתעודות מעבר לסוחרים שעברו בין אזורים שונים. חותמות האינדוס, שהעידו על עוצמתה התרבותית והמסחרית של תרבות עמק האינדוס, נמצאו בדרך כלל בבתים רגילים ולא במבני ציבור או כאלה שהיו שייכים לבני המעמד העליון.
במקום שליט יחיד שריכז את כל המשאבים, תושבי העיר פעלו יחד כדי להבטיח גישה הוגנת לרמת חיים טובה יותר. השקעה בדברים מעשיים מאוד, כמו ניקוז ותחזוקת רחובות, הייתה גם סימן לעבודה משותפת למען טובת הציבור. השימוש במערכת סטנדרטית של משקלים ומידות ברחבי האזור הבטיח הוגנות כלכלית עבור כל האזרחים.
ממצאי המחקר נוגדים למעשה את ההנחה המודרנית לפיה אי-השוויון הגובר הוא תופעת לוואי בלתי נמנעת של צמיחה כלכלית. מחברי המחקר סברו כי מוהנג'ו-דארו – שנבנתה בצורת שתי וערב מדויקת, עם רחובות רחבים ובתים בני שתי קומות העשויים לבנים – מהווה הוכחה לכך שחברה יכולה להיות מתקדמת מבחינה טכנולוגית ופרודוקטיבית, ובמקביל להבטיח ששגשוגה יהיה נחלתם של רבים. "מוהנג'ו-דארו הצטיירה לא פעם בזכות מה שאין בה, כמו למשל היעדר ארמונות למלכים, קברים מלאים בזהב והיעדר פסלים של שליטים", אמר ד"ר גרין. "אבל מה שיש בה הוא לא פחות חשוב. בתקופה שבה נראה כי אי השוויון נמצא בשפל, נראה כי הפריון עלה. זה מאתגר את הרעיון ששגשוג מחייב אותנו לרכז את סמכויות קבלת ההחלטות בידי מעטים".
סיפורה של מוהנג'ו-דארו – שננטשה במאה ה-19 לפני הספירה, ככל הנראה עקב שינויים אקולוגיים והיסטים בתוואי נהר האינדוס – מהווה שיעור מעניין למדי עבור חברות מודרניות, שכן תרבות עמק האינדוס מדגימה בבירור שחברה עירונית יכולה להיות פרודוקטיבית ויצירתית ביותר בקנה מידה גדול, תוך הבטחת חלוקת משאבים וכוח בצורה שוויונית. למעשה, ייתכן שזה הסוד למה שנדרש עבור שגשוג מתמשך לאורך מאות או אלפי שנים.
