לכל בני האדם יש חוש קצב. כמובן, יש כאלו שחוש הקצב שלהם טוב יותר משל אחרים, או שהם מוצלחים יותר בלהזיז את גופם לפי הקצב, אבל כולנו מסוגלים לקלוט, לזכור ולזהות מקצבים רבים ושונים. חישבו על ה"דה-דה-דה דאאאאאאם!" של הסימפוניה החמישית של בטהובן, או ה"דאם-דאם… דאם-דאם-דאם-דאם" המלווה את הכריש בסרט "מלתעות". שומעים אותם בראשכם? זהו חוש הקצב בפעולה. אנחנו מסוגלים להבחין בתבנית של מקצב מסוים גם כאשר היא מתנגנת מהר יותר או לאט יותר, ואפילו לזהות את אותו מקצב ששמענו כרצף של קולות, כשהוא מגיע אלינו כגירוי חזותי - למשל אורות מהבהבים.
חוש קצב שכזה נדיר למדי בעולם החי, אך לא נעדר לחלוטין: חוקרים מצאו תפיסה של קצב אצל כמה מינים של יונקים ועופות. דוגמה מפורסמת אחת היא התוכי קקדו צהוב ציצית (Cacatua galerita), ובעיקר תוכי אחד ספציפי, בשם סנובול. סנובול יודע לרקוד לפי הקצב: הוא מניע את ראשו ואת רגליו לצלילי השירים האהובים עליו, ואם משמיעים לו את השיר לאט או מהר יותר, הוא מתאים את עצמו ללא בעיות. חוקרים אחרים גילו שגם לחולדות יש חוש קצב.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
ממערכת העיכול למערכת התגמול
הרופא היהודי שהערים על הנאצים
חיסון נגד התמכרות לפנטניל?
אך כאמור, בעלי החיים הקצביים הללו הם יוצאי דופן - רוב החיות, אפילו מבין קרובי משפחתינו הפרימטים, לא מראות תפיסת קצב שכזו, ועד עתה, היא נמצאה רק אצל יונקים או עופות, כלומר בעלי חוליות עם מוח גדול למדי. חוקרים אף שיערו שיש קשר בין דיבור לבין תפיסת קצב, ולכן היא מפותחת במיוחד אצל מינים שמסוגלים לחיקוי קולי, כמו תוכים וציפורי שיר. היה זה מפתיע, אם כך, כאשר חוקרים מסין ומאוסטרליה גילו תפיסת קצב גמישה ואבסטרקטית דווקא אצל דבורים.
הקצב המתוק של מי הסוכר
זה לא שחרקים חסרים לחלוטין חוש לקצב. גחליליות מסנכרנות את ההבהובים שלהן לקצב אחיד, וצרצרים ממינים שונים מצרצרים כל אחד בקצב אופייני משלו. אבל ההנחה של החוקרים היא שהתופעות האלו הן תוצאה של מנגנון מולד ומקובע: לא תפיסה של מהות הקצב כמו אצלנו, שיכולה להתבטא בדרכים שונות, אלא אינסטינקט שמכתיב התנהגות אחת בלבד.
המחקר החדש מראה שדבורי בומבוס האדמה (Bombus terrestris) מסוגלות להרבה יותר מזה. מחקרים קודמים כבר הראו שדבורים אלו יכולות להבדיל בין משכי זמן שונים: הם למדו לזהות, למשל, שהבהוב ארוך של נורה מוביל לפרס, ואילו הבהוב קצר יותר לא.
במחקר החדש השתמשו במנגנון דומה כדי לבדוק את תפיסת הקצב של החרקים. הם יצרו מה שהם קראו לו “פרחים מלאכותיים”: פלטפורמות מוגבהות שעליהן הונחה טיפה של מי סוכר, או של מים עם כינין, חומר מר שהדבורים אינן אוהבות אך לא מזיק להן. ה"פרחים" היו מצוידים באורות לד, שהבהבו במקצבים שונים: למשל, "קצר-קצר-ארוך-ארוך", לעומת "קצר-ארוך-קצר-ארוך".
הדבורים למדו במהרה איזה קצב קשור למי הסוכר הטעימים, ובחרו בו. גם כשהחוקרים שינו את המהירות בה האורות התחלפו, אך השאירו את אותו קצב - קצר-קצר-ארוך-ארוך מול קצר-ארוך-קצר-ארוך – הדבורים לא התבלבלו ועדיין זיהו את הקצב ה”מתוק”.
היכולת של הדבורים לזהות את אותו קצב במהירויות שונות, טוענים החוקרים, מעידה על תפיסה כוללת של ההבהובים ועל גמישות מחשבה. “תחשבו שאתם מקשיבים לשיר, והוא מנוגן בצורה איטית יותר או מהירה יותר, אבל אתם עדיין יכולים לזהות אותו”, אמרה קוּיין סולבי (Solvi), אחת החוקרות החתומות על המאמר, לאתר של כתב העת Science. "זה לא משום ששיננתם פרט אחד מסוים, אלא משום שתפסתם את המבנה כולו".
הבהובים ורטיטות
החוקרים המשיכו ובדקו אם הדבורים יהיו מסוגלות לזהות את הקצב גם אם יועבר בדרך שונה לחלוטין: ברטיטות במקום בהבהובים. דבורים רגישות מאוד לרטט שמועבר אליהן דרך הרגליים. החוקרים לימדו אותן לנווט בתוך “מבוך” שמורכב בצורת T, בו הן יכולות לבחור לפנות ימינה או שמאלה. הרצפה של המבוך רטטה, וקצב הרטיטות היה שונה בכל אחת מזרועות ה-T. כמו בניסוי הקודם, הדבורים למדו את הקצב שמעיד על פרס מתוק וזה המעיד על מים מרים ומאכזבים.
בשלב השני החוקרים הפסיקו להרטיט את המבוך, ובמקום זאת שמו אורות מהבהבים בכל אחת מהזרועות. הדבורים פנו לזרוע שבה האורות הבהבו באותו קצב כמו הרטיטות בזרוע של מי הסוכר, וכך הראו שהן מסוגלות לזכור ולזהות את הקצב הנכון, בין אם הוא מועבר בראייה או במישוש. החוקרים אומרים שלפחות ככל הידוע להם, היכולת הזו לא זוהתה עד כה באף חיה אחרת.
לא מדובר אם כך באינסטינקט פשוט, אלא בתפיסה מורכבת לפחות כמו זו שנראית אצל יונקים ועופות. כשאנחנו לומדים קצב אנחנו משתמשים בחלקים שונים של מוחנו הגדול - איך חרקים עם מוח בגודל של גרגר שומשום מסוגלים לפתח תפיסה דומה?
אנדרו בארון (Barron), חוקר נוסף החתום על המאמר, הציע במאמר באתר The Conversation שהדבורים אולי משתמשות בתאי העצב בצורה אחרת. "המוחות עצמם מלאים במקצבים, של תאי העצב שמעבירים מסרים", כתב. "מעגלים עצביים רבים מסנכרנים ומוציאים מסנכרון את המסרים שלהם כדי לארגן את פעולותיהם, ומשתמשים בקצב לשם כך. אולי יש משהו במאפיינים הקצביים של המוחות עצמם שמאפשר להם לזהות מקצבים בטבע".
בארון המשיך ואמר שאם נוכל להבין איך הדבורים עושים זאת, ייתכן שנוכל להשתמש בתובנות הללו כדי לבנות מכשירים שיזהו מקצבים ביעילות, למרות כוח חישובי מוגבל. "יכולים להיות לכך כל מיני שימושים", כתב, "מפתרונות קלי משקל לזיהוי דיבור ומוזיקה, ועד לאבחון של הפרעות בקצב לב, או גלי מוח שמקדימים התקף אפילפטי".
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
