"אני דוקטורית לזבל", מציגה את עצמה ד"ר ריבה ולדמן, מנהלת הסברה וחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה, שעומדת במרכזה של סדרת הרשת החדשה "זה סביבה: פסולת" של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה והמרכז לחינוך סביבתי של פארק המחזור חירייה. בסדרה ולדמן מסבירה מה עושים כיום בישראל עם הזבל שלנו, מה הבעיות בפתרונות הנוכחיים המבוססים על הטמנת פסולת ומה החלופות.
כעת, בריאיון מיוחד, היא מגלה את הסודות שהופכים את הפסולת לדבר מיוחד בעיניה, שוברת מוסכמות על הפרדה ומחזור, ומתארת עתיד ירוק יותר בערים ובמשק האנרגיה של ישראל.
פסולת היא לא תחום עניין רגיל. מה מושך אותך אליה?
"מה שמרתק בפסולת הוא היחס האמביוולנטי שלנו כלפיה. מצד אחד אנחנו לא רוצים אותה, היא עושה לנו רע ואנחנו רוצים להרחיק אותה מאיתנו, ואם אפשר - גם לשמוע עליה כמה שפחות. האם ידעתם שרוב התלונות במוקדים העירוניים עוסקות ב'לא פינו הבוקר אשפה ברחוב X מס' Y?' מצד שני, פסולת מסקרנת מאוד, והשיח סביבה מהווה הזדמנות לחדש ולעניין אנשים, להכניס אותם 'למשחק' ולקרב אותם למעגלי השיח הסביבתי. זה הופך אותה לסוגייה חיובית, והעובדה ששרשרת הטיפול נסתרת ברובה מן העין מסייעת לתחושת המציצנות. עצם הקיום של השיח בישראל, על מחזור, על פחי זבל, על מה שקורה או לא קורה ביחס לעולם – הוא טוב לנו כאנשי פסולת".
נוסף על כך, "כולנו מחוברים לפסולת. כל אחד מייצר פסולת, זורק שקית אשפה, מרגיש את הנפח של השקית ואת המשקל שלה, ויודע מתי ייצר הרבה או מעט. כשאנחנו רואים פסולת ברחוב היא מעוררת גועל. פסולת היא מושג מוחשי מאוד, ולא דומה לסוגיות כמו: אנרגיה ירוקה, בנייה ירוקה או שימור שטחים פתוחים".
איך השיח הציבורי בישראל משפיע על הטיפול בפסולת?
"המציאות הוכיחה ועדיין מוכיחה שהציבור בישראל מאוד משפיע על הטיפול בפסולת. השאלה היא האם השיח שהציבור גורר אותנו אליו הוא השיח שאנחנו, אנשי הפסולת, צריכים ורוצים לקיים. כמעט כל אחד שאני מספרת לו איפה אני עובדת ומה אני עושה, מספר לי שהוא בדיוק כתב לעירייה שהזיזו לו את הפח הכתום או את הפח הכחול, ולמה בשכונה שלו אין פחים כמו שראה באירופה, ולמה המדינה לא משקיעה, ולמה לא מחנכים ועוד".
"השיח שאני מנסה לפתח עם הקהלים המגוונים הוא חשיבה ביקורתית. לדוגמה: איך אתה יודע שהפתרון של הפרדה ברחוב לשמונה סוגי פסולת הוא הנכון? מהי שרשרת הטיפול בארגז קרטון שנזרק ומהי שרשרת הטיפול בבקבוק פלסטיק? איפה מתרחש המחזור? במה שונה ישראל ממדינות אלה? אולי ראיתי שמונה סוגים שונים של פחים באמסטרדם או בווינה, אבל לא ראיתי שום פח ברחוב בטוקיו, ולעומת זאת בקופנהגן ראיתי רק פחים לאיסוף זכוכית, ואלה בטוח לא מקומות שמשויכים לעולם השלישי. העובדות האלה מעוררות את הרצון לתצפית ביקורתית יותר בפעם הבאה. תצפית ביקורתית שאינה במובן של 'לקטר' אחר כך, אלא דווקא ברצון להתחקות ולשאול שאלות, כי הדבר הבסיסי ביותר שאנחנו לומדים כ'מומחי זבל' הוא שפתרונות לניהול פסולת הם גם מגוונים וגם מקומיים, ולכן אין 'העתק/הדבק'– מה שטוב ללונדון לא בהכרח מתאים לאתונה ולנתניה".
תוכלי לתת דוגמה לסוג פסולת כזה?
"ודאי. ניקח לדוגמה פסולת שדווקא ניתנת למחזור בישראל: מתכות. אפשר להפריד במקור בפח ייעודי למתכות, אפשר להפריד חלק מהמתכות בפח כתום של אריזות שישונע למפעל שבו מגנט תעשייתי יפריד אותן, ואפשר אולי לא להפריד במקור בכלל והפח הירוק יעבור למתקן מיון מרכזי ושם יופרדו. התוצאה אותה תוצאה. מי יחליטו מה הדבר הנכון לעשות? אז אני אומרת, שבאופן כללי, הפסולת היא 'מגרש המשחקים' של הרשויות המקומיות, והן יודעות מה טוב ומתאים להן. רובנו גרים בסביבה עירונית, ואם בחמש בבוקר יעברו משאיות שונות לאסוף כל פח בנפרד – של הפסולת האורגנית, של הבקבוקים, של הזכוכיות ושאר סוגי הפחים – זה יגרום ליותר זיהום, יותר רעש ויותר נדל"ן תפוס. זה לאו דווקא מוסיף לאיכות החיים. יכול להיות שצריכים להיות מרכזים עירוניים לאיסוף הפסולת או מתקני מיון מרכזיים, ועוד שורת אפשרויות שתהיה שונה לגמרי עבור, למשל, סביבה כפרית. שימו לב שעד עכשיו דיברתי רק על זמינות תשתיות ואפילו לא הזכרתי במילה את השפעת ההבדל התרבותי-חברתי בין מקומות מגורים שונים".
אילו בעיות נוספות את רואה בשיח הציבורי?
"נניח רק לצורך הדוגמה שאדם ממוצע בישראל קם בבוקר ורואה הר של זבל מול החלון, כמו חירייה של פעם. הוא מיד נזעק: 'איזה אסון! חייבים לסלק את המפגע הזה!'. אבל אם נניח תיסגר המזבלה שהיא מפגע אסתטי לכל הדעות, ותיבנה במקומה תחנת כוח שפועלת על בסיס של שריפת פסולת, שאין לה ערך מחזורי או פתרון אחר מלבד הטמנתה בקרקע. אז מהיום התושבים יראו מתקן תעשייתי שנראה כמו תחנת כוח עם ארובה מול העיניים. מה לדעתכם הם יעשו? יברכו על כך שעלינו מדרגה בפירמידת הטיפול בפסולת, או שיבקשו להרחיק גם אותה? בוודאי לא יפתיע אתכם שברוב המקרים בישראל – התשתית הזו לא תתקבל בברכה. האם הרתיעה ממתקני טיפול בסביבת המגורים מוצדקת? על מה היא מבוססת? חוסר האמון ברשויות שאמונות על הסביבה שלנו מביא לכך שהתושבים עשויים לחשוב 'שמרעילים אותם' וחלק מהם אולי יעדיפו אפילו את הר הזבל בחזרה". ולדמן מתארת את מפעל ה-RDF שבו ממיינים פסולת והופכים אותה למקור לאנרגיה, אבל זה רק "חצי דרך" לפתרון של הפקת אנרגיה בגלל מגבלות השוק – יש רק "לקוח קצה" אחד שמסוגל לקלוט את תחליף הדלק הזה, ובכמות מוגבלת.
"נסו לשאול נהג מונית באירופה איפה מתקן שריפת הפסולת המקומי (local incinerator) והוא ידע לענות לכם. מדובר במתקן שמספק חשמל מפסולת חסרת ערך מחזורי, לשווקי חג המולד בפריז או בבודפשט למשל, ולאצטדיונים בוורשה ובמינכן. בחו"ל כדאי להיות ערים לתשתיות כאלה ולא רק למגוון פחי האשפה. כך אפשר להבין שמחזור והפקת אנרגיה מפסולת הם פתרונות שמשלימים זה את זה".
החשש משינויים נשמע טבעי. יש תחומים אחרים שבהם השינוי הצליח בישראל?
"בהרבה תחומים התרגלנו לכך ששימוש בטכנולוגיה חדשה יכול להיות מתורגם לשינוי בנוף הבנוי שסובב אותנו. לדוגמה, כשעברנו לטלפונים הניידים, חששנו בצדק כשצצו יותר ויותר אנטנות, עד שלמדנו שריבוי האנטנות מפחית את הקרינה מהמכשירים הניידים ואת ההתחממות שלהם. התרגלנו שהאנטנות בכל מקום, וגם למדו לעצב אותן יפה יותר או להסתיר אותן. דוגמה נוספת היא מתקני התפלת מי ים על קו החוף ומכוני טיהור השפכים שממחזרים מי ביוב מחוץ לכל ישוב. זה לא תמיד הדבר הכי יפה בעולם. אבל הציבור בישראל מקבל את זה, ואין חולק על כך שהתשתיות האלה הצילו את משק המים. כולנו גאים בכך שהפכנו ל'מעצמת טכנולוגיות מים', גאים בנגב הפורח, ושמחים שיש לנו מים זורמים בברז 24/7. זה לא מובן מאליו אם נסתכל על מדינות שכנות לנו".
4 צפייה בגלריה
מתקן שריפת פסולת בצרפת, הגדול ביותר באירופה
(צילום: Karen Assayag/Hans Lucas, Reuters)
למה בכל זאת ייצור אנרגיה מפסולת, עם "ארובה מול החלון", הוא שינוי שכדאי לקבל?
"לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל, ורצוי להעתיק מהעולם ו/או ללמוד מטעויות שאחרים עשו. הציבור התרגל לאנטנות ולמתקני טיהור השפכים, אך תשתית כזאת (מתקני שריפת פסולת, ת"ע) עדיין מעוררת התנגדות בחלקים נרחבים בציבור. צריך להתמודד עם זה בסבלנות ובשקיפות, תוך הקפדה על אימוץ סטנדרטים ומדדים מחמירים, ולהשקיע בביסוס האמון הציבורי. כאשת חינוך אני כמובן תמיד בעד פתרונות של 'מעלה הזרם', כלומר צמצום, שימוש חוזר או מחזור. אולם אני מודעת היטב לעובדה שאף מדינה בעולם לא הצליחה להפחית את כמות הפסולת שמועברת להטמנה משיעורים של 75–80 אחוז כמו בארץ, ללא תשתיות להשבת פסולת לאנרגיה. לפעמים המסר לציבור הוא לאו דווקא מסר של 'הוראות ביצוע' כמו: 'תפרידו, תמחזרו, תימנעו', אלא: 'תקשיבו, תתעניינו, תלמדו, תשאלו, תבדקו אותנו'. הציבור צריך להקשיב לאנשי הפסולת, לתת בנו אמון, ולא תמיד לרוץ 'להפריד פסולת' כפתרון קסם".
בישראל כ-80 אחוז מהפסולת עובר להטמנה, שיעור כפול מהממוצע במדינות ה-OECD. "בקבוקים מוטסים לסין וחוזרים משם דרך ארבע תחנות ביניים בתור צעיף פליז שאנחנו קונים בעשרה שקלים. כדאי לבדוק האם בסוף מחזור כזה נוצר יותר או פחות זיהום מאשר במתקן השבה המתוכנן לקום במקום מגוריך בעתיד. לפי החישוב הפחמני שלנו, אפשר לבנות באזור מטרופולין תל-אביב מתקן מכובד שישים קץ כמעט לגמרי להטמנה של פסולת מגוש דן בדרום הארץ, עם רגולציה קפדנית וסטנדרטים גבוהים, ושייצר חשמל לשכונה בסדר גודל של רמת אביב. זה עדיף מאשר הפעלת אלפי משאיות ושינוע שנתי של מאות אלפי טונות דרומה, שתופסים יותר ממיליון מטר קוב בבורות ההטמנה, או הטסת הפסולת למחזור במדינת עולם שלישי". יחד עם זאת, אומרת ולדמן, בארץ יש נכונות רבה למחזר, ואנשים מחפשים את זה מתוך רצון אמיתי להיות אקולוגיים יותר וזה מעולה. עוד מציינת ולדמן, שיש פסולות שהמחזור שלהן עובד טוב בישראל כמו מתכות וקרטון.
ישראל היא צרכנית מובילה של כלים חד-פעמיים. מה דעתך בנושא?
"כמובן שחייבים לגמול את הציבור מכלים חד-פעמיים ולצמצם כל צריכה של מוצרים קצרי טווח כמו: מגבונים, קשיות, זרי ענק של בלונים וכדומה. מגיפת החד"פ מטרידה אותי מאוד, אבל לא פחות מכך מפריעים לי ה'פייק-עובדות' והיתפסות לטרמינולוגיות שיווקיות שמנצלות את הרצון שלנו להיראות נאורים ועדכניים ו'אקולוגיים'. אני מתכוונת למשל לסוגיית הכלים ה'מתכלים'. פעם בטיול באמזונס אכלתי ארוחת צהריים בג'ונגל. הארוחה שאותה בישל המדריך בשטח הוגשה בתוך עלה בננה ששימש כצלחת, והכפית הייתה חתיכה של קליפת אגוז קוקוס. את הכלים האלו אפשר לזרוק ליער, כי כולו מלא עלים וקליפות מאותם הסוגים, והחיידקים והמיקרו-אורגניזמים בטבע 'מכירים' את 'כלי האוכל' שהשתמשו בהם ולכן הם יתפרקו. לא הושקעו בהם משאבים בעיבוד או בשינוע והם לא הפכו למוצר תעשייתי. לעומת זאת, כלים חד-פעמיים מתכלים הם כלים שיוצרו במפעל וחומרי הגלם שלהם הם גידולים חקלאיים שתפסו קרקע ושצרכו מים ואנרגיה – ובסוף משתמשים בהם פעם אחת. אין טעם לשאול אפילו אם זה מתכלה – כי פגיעה משמעותית כבר נעשית בייצור, ואם השלכתי את הכלי המתכלה לפח ירוק רוב הסיכויים שהוא יגיע להטמנה בסביבה חסרת חמצן שייווצר בה שפע גזי חממה".
נוסף על כך, "כלים חד-פעמיים מתכלים לא רלוונטיים לאירועים גדולים שרוצים לעשות 'רושם ירוק', כי קומפוסטר יכול להתמודד עם 20 כוסות מתכלות אבל לא עם 200. אני רוצה להדגיש שיש לנתח את מחזור החיים של כל כלי – כל מקרה לגופו. אני לא תומכת בכלי פלסטיק חד-פעמיים, אבל יש סיכוי שאם יחשבו את כל פליטות גזי החממה – החל מתהליך הייצור, דרך השימוש הקצר ועד פתרון הסילוק כפסולת – יגלו שיש מקרים לא מעטים שכלים ממקור 'מתכלה' פוגעים יותר בסביבה".
"ייתכן שבאירועים בתל אביב, שימוש בכוסות פלסטיק חד-פעמיות שמיוצרות בישראל, ושיש להן פתרון במפעל מקומי שמייצר מהן דלק חלופי, תהיינה עדיפות על שימוש בכוסות חד-פעמיות מתכלות. הכוסות המתכלות עשויות לרוב מחומצה פולי-לקטית שמקורה בגידולי תירס בדרום אמריקה, או מעלי בננה שעברו עיבוד ושיובאו מסין. כדי שהכוסות יתכלו צריך לחפש עבורן קומפוסטר תעשייתי שיצליח להתמודד עם הכמות העצומה של הכוסות שנזרקות בסיום של אירועים שונים".
זה מפתיע. עדיף לא להשתמש בכלים חד-פעמיים מתכלים, ולצרוך דווקא את הכלים החד-פעמיים מפלסטיק?
"כמו שאמרתי – הדבר מצריך בדיקה לכל מקרה. כלים חד-פעמיים מפלסטיק מיוצרים היום משאריות של נפט מזוקק. כל עוד אנחנו עדיין משתמשים בדלקים כאלה יש לנו כביכול חומר גלם זמין וזול – מבחינת העלות הכספית ומבחינת המחיר הסביבתי. לא מסובך להפריד את הכלים החד-פעמיים ולהשתמש בהם כמקור אנרגיה או למחזר אותם. הנקודה העיקרית היא לא לקבל שום משפטים שנשמעים לאוזנינו 'ידעניים' כ'תורה מסיני' ולהיות ביקורתיים לכל מידע. ומתכלה או לא מתכלה - פשוט תשתו מכוס אמיתית ורב-פעמית, או שימו בתיק כפית שתמיד תהיה לכם כשצריך!"
לסיום, מה נגלה בסדרה החדשה על הפסולת?
"המסר של הסדרה הוא, קודם כול, שעל פסולת צריך לחשוב בצורה רחבה והוליסטית", אומרת ולדמן. היא מוסיפה ומסכמת: "השקעה בטיפול בפסולת עשויה להיתפס כיקרה אבל מדובר בכסף שאם לא נשקיע אותו, נאלץ לשלם אותו בבריאות שלנו, בהשפעות אקלימיות שליליות ובנזקים אחרים. המציאות משתנה ואנחנו חייבים להתקדם ולקחת אחריות, גם כגופים שאמונים על הטיפול בפסולת בפועל, אבל לא פחות חשוב, גם על ידי הפצת הידע והכלים כדי שכולנו נוכל להיות אחראים על המעשים שלנו כאזרחים".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
