בימים אלו ממש אנחנו נמצאים בעיצומה של הכחדה המונית, השישית במספר בדברי ימי כדור הארץ. כבר עכשיו אנחנו מאבדים מינים של בעלי חיים וצמחים, ועלולים לאבד עוד רבים מהם בעתיד הקרוב. הסיבות לכך מוכרות: אובדן בתי הגידול, שינויי האקלים, מינים פולשים, סחר בלתי חוקי ועוד. עם זאת, מסתבר שגם כאשר תנאי הסביבה טובים יחסית, עלול להתפתח מצב שבו כמה גורמים מזינים זה או זה ויוצרים "מערבולת הכחדה".
מקרה כזה תועד באי גולם גרנד (Golem Grad) שבצפון מקדוניה. האי הקטן, ששטחו כ-200 מטרים רבועים, נמצא באגם פרספה. הוא כולל רמה המתנשאת לגובה של 20-30 מטרים מעל פני האגם ומוקפת במצוקים תלולים, וטבעת של חוף מסביבה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
להזכיר ללב שבור איך להתחדש
מחלות ללא גבולות: אבולה באפריקה, כלבת בישראל
צ’אט, מה דעתי?
אי של צבים
באי חיים כ-900 פרטים של צב יבשה אירופאי, המכונה גם צב הרמן, מתת-המין המזרחי (Testudo hermanni boettgeri) שנפוץ בחצי האי הבלקני. צבי יבשה אירופאיים חיים בחלקים הדרומיים של אירופה, והמין מוגדר כ"עתידו בסכנה – VU" ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).
חוקרים עקבו אחר אוכלוסיית הצבים באי ובכפר סמוך ביבשת במשך 16 שנים. באי נבחנו שתי אוכלוסיות: אוכלוסיית המישור שחיה במרכז האי, ואוכלוסיית החוף שחיה בסמוך למצוקים. אוכלוסיית הצבים שחיה ביבשת, ליד כפר קונג’סקו שלחופי אגם פרספה, שימשה כאוכלוסיית ביקורת.
נמצא כי צפיפות הצבים באי גבוהה מזו שביבשת, ככל הנראה כיוון שבאי אין טורפים. כמו כן, נמצא פער קיצוני באי ביחס בין מספר הזכרים לנקבות. באוכלוסיית המישור נספרו 737 זכרים לעומת 46 נקבות בלבד, ובחוף נמצאו 47 זכרים מול 17 נקבות.
חיזור גורלי
החוקרים סימנו את הצבים ותיעדו את גודלם, משקלם ומצבם הרבייתי והגופני. הם גילו כי הנקבות באי קטנות יותר מהזכרים – דבר חריג כיוון שבמין זה, כמו אצל רוב צבי היבשה, הנקבות הבוגרות בדרך כלל גדולות יותר. לכידות חוזרות, מדידות וסריקות רנטגן העלו שמצבן הגופני של הנקבות ירוד, הפוריות שלהן נמוכה יותר משל הנקבות באוכלוסיית הביקורת, וכך גם השרידות שלהן.
בעוד שלא לגמרי ברור מה הסיבה ליחס הזוויגים המוטה, החוקרים משערים שהסיבה למצבן של הנקבות נעוצה בהתנהגות המינית של הזכרים. זכרים של צבי הרמן ידועים בחיזור אגרסיבי: הם רודפים אחרי הנקבות, מתנגשים בהן ולעיתים אף נושכים אותן.
עד הקצה
יחס הזוויגים המעוות מגביר מאוד את הלחץ שמפעילים הזכרים על מעט הנקבות שנשארו. הנקבות אינן יכולות לאכול בשקט או להתחמם בשמש – פעילות חיונית עבור זוחלים – כיוון שהן עסוקות בהתחמקות ובבריחה. כתוצאה מכך הן מתקשות לצרוך מספיק מזון, נשארות קטנות מהרגיל, והפוריות שלהן נפגעת. הזכרים מחזרים גם אחרי נקבות צעירות שעדיין לא בשלות לרבייה, וכך מסכנים גם את שרידותן, ומחריפים עוד יותר את חוסר האיזון בין המינים.
בניסויי התנהגות שבהם נבדקה נחישותן של הנקבות להתמודד עם שטחים סלעיים ומאתגרים, נמצא שהנקבות באי גילו מוכנות גבוהה יותר להמשיך ולברוח גם כשהן צריכות לטפס על סלעים ואבנים, בהשוואה לחברותיהן מאוכלוסיית הביקורת ביבשה. אלא שלעיתים בריחה כזו עלתה להן בחייהן. בחיפוש מתחת למצוקים נמצאו שריונות מנופצים שהעידו על נקבות שנפלו אל מותן. הניסויים הראו כי בעוד שבאוכלוסיית הביקורת חלק מהנקבות נדחפו אל מותן מקצה המצוק בעקבות רדיפת הזכרים, באי עצמו הנקבות המשיכו להימלט גם כשהסכנה הייתה ממש מולן.
מערבולת ללא מוצא
השילוב בין יחס הזוויגים המוטה, התוקפנות המינית של הזכרים והפגיעה המתמשכת בנקבות הכניס את אוכלוסיית הצבים באי ל"מערבולת הכחדה": כל אחד מהגורמים מחזק את האחרים וכך מואץ תהליך ההכחדה על האי. מודלים שבחנו את קצב הירידה במספר הפרטים, צופים כי הנקבה האחרונה עתידה למות בשנת 2083. אם התחזית תתממש אוכלוסיית הצבים באי תיעלם לחלוטין.
כבני אדם, קשה שלא לתהות אם הנקבות "בוחרות" להסתכן כדי להימלט, או שהן מבחינות בסכנה מאוחר מדי. חשוב לזכור כי כאשר חוקרים בעלי חיים צריך להימנע מהאנשה – ייחוס רגשות ומניעים אנושיים לבעלי חיים עלול להסיט את נקודת המבט שלנו, ולהקשות על הבנת תהליכים אמיתיים שמתרחשים בטבע.
קרן אור, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע






