כמה פעמים ילדים והורים שומעים את המשפט "הילד אינו ממצה את הפוטנציאל שלו", או "יש לך פוטנציאל להגיע להישגים גבוהים יותר"? מה זה אומר למעשה?
תינוק מקבל מהוריו מטען גנטי המעניק לו נטיות ויכולות ראשוניות, אך הפוטנציאל האמיתי שלו נבנה תוך כדי התפתחותו, בשילוב מתמיד של הגנטיקה עם הסביבה שבה הוא גדל: הגירויים שהוא מקבל, הקשר עם ההורים, החינוך וההזדמנויות שנקרות בדרכו. כלומר, ה"פוטנציאל" של הילד אינו נתון קבוע מלידה אלא תוצר דינמי שממשיך להתעצב לאורך כל הילדות.
האם יש מקרים שבהם אין ממצים את הפוטנציאל?
כחוקרת התפתחות מוח עסקתי רבות בשאלה זו בהיבט של רכישת מיומנויות קריאה והתפתחותם של קשיי קריאה. בחרתי להעמיק בנושא זה משום שאני מכירה מקרוב אנשים וילדים שמתקשים בקריאה, ויודעת עד כמה קושי כזה משפיע על הילד – גם ברמת ההישגים בבית הספר וגם בתפיסה העצמית שלו. רוב קשיי הקריאה המוכרים לנו נובעים משינוי גנטי הגורם לקושי בקריאה, כמו בדיסלקציה, או נגרמים באופן משני מקשיים אחרים, שמקורם גם הוא גנטי, כמו הפרעות קשב וריכוז, אפילפסיה, אוטיזם ועוד. אבל הגנטיקה, כאמור, היא רק חלק מהתמונה: גם חשיפה לספרים ולהקראה כבר מגיל ינקות משפיעה רבות על התפתחות יכולת הקריאה.
בקבוצת המחקר שלי אנחנו בוחנים כבר שנים כיצד מתפתחים אצל ילדים, דוברי עברית, ערבית ואנגלית, אזורי המוח האחראים לפעול יחד בזמן קריאה שוטפת ואוטומטית - מה שקרוי בעגה המקצועית "רשת שטף הקריאה". אנחנו עושים זאת באמצעות כלים מעולמות הרפואה, כמו הדמיה בתהודה מגנטית (MRI) ובדיקת פעילות חשמלית של המוח (EEG), הן בקרב ילדים המתקשים בקריאה והן בקרב ילדים שאינם מתקשים. המטרה שלנו היא לפתח התערבויות שיסייעו בשיפור הקריאה באמצעות אימון ממוקד של האזורים השונים ברשת הקריאה שבמוח הילד.
מדור "חוקרים פרטיים" - לטורים הקודמים
אם לפני כעשור, אחת ההמלצות המובילות לילדים המתקשים בקריאה הייתה "לקרוא יותר ספרים", נראה שכעת המצב מורכב יותר. ילדים קוראים פחות, וחשופים למסכים יותר. אני נוהגת להתבונן על הורים וילדים בחדרי המתנה לרופא או בחנות השכונתית או סתם כך בבית קפה או מסעדה ורואה יותר ויותר (קשה לפספס!) ילדים צעירים שעיניהם במכשיר הנייד או בטאבלט. מראה זה מעלה בי שאלות רבות, כמו למשל האם החשיפה הגבוהה למסכים בגיל צעיר היא בבחינת "רעש סביבתי" שעלול להשפיע על התפתחות המוח, ומשם – על מיצוי הפוטנציאל של הילד.
בסדרת מחקרים בדקנו כיצד חשיפה למסכים משפיעה על המוח המתפתח ומצאנו כמה ממצאים שהדאיגו אותי גם כאם וגם כחוקרת. אצל ילדים בני 3–5, ככל שהחשיפה למסכים הייתה רבה יותר, כך היה הסידור של סיבי תאי העצב במוח מיטבי פחות. סיבי תאי העצב הם מעין "כבלים" שדרכם עובר האות החשמלי בין אזורי המוח השונים, וכשהם פחות מסודרים, מעבר המידע עשוי להיות פחות יעיל. עדיין איננו יודעים בוודאות אם השינוי הזה נמשך גם לגיל מבוגר יותר – וזו אחת השאלות שאנחנו ממשיכים לחקור.
נוסף על זה מצאנו שאצל ילדים בני 4–6 פעילות המוח הקשורה ליכולות חשיבה הייתה יעילה פחות בסביבות מכשיר נייד גם אם הילד לא השתמש בו ישירות. עוד מצאנו שילדים בני 6–8 הראו עומס רב על מערכת הקשב שלהם כשקראו טקסט ממסך מחשב, יותר מאשר בקריאה מדף נייר רגיל. מדובר בתחום מחקר עולמי ער ופעיל, שעשרות רבות של מחקרים מתפרסמים בו מדי שנה – תחום שמניע גם הסדרה וחקיקה בנוגע לשימוש במכשירים ניידים אצל ילדים. התרומה הייחודית של המחקרים שלנו היא בבחינתם את ההשפעה הזו ישירות על המוח המתפתח, ולא רק על ההתנהגות הנצפית.
בהיותי אם לילדה בת שנתיים שאלתי עצמי אם גם שימוש שלי במכשיר נייד עשוי להפריע לבתי. מתברר שכן. במחקר שביצענו עם הורים וילדים בני 4-2 מצאנו שהסנכרון (קשב משותף) בין מוח ההורה למוח ילד יורד כאשר האם מסתכלת בטלפון במשך כמה שניות בזמן קריאת סיפור עם הילד. להפתעתנו גילינו שהקשב המשותף יורד גם כשמקריאים לילד סיפור מטאבלט לעומת מספר, ככל הנראה בשל העניין שהילד מגלה בטאבלט בזמן ההקראה. הרעש הסביבתי הזה הטריד אותי מאוד, ובמיוחד כשילדים צעירים בחלון התפתחות המוח הקריטי של גיל לידה עד חמש שנים חשופים אליו.
בסדרת מחקרים בדקנו כיצד חשיפה למסכים משפיעה על המוח המתפתח ומצאנו כמה ממצאים שהדאיגו אותי גם כאם וגם כחוקרת. אצל ילדים בני 3–5, ככל שהחשיפה למסכים הייתה רבה יותר, כך היה הסידור של סיבי תאי העצב במוח מיטבי פחות
ואז – התחילה המלחמה, והביאה עימה שרשרת שלמה של רעשים סביבתיים חדשים: חרדה הורית, חרדה של הילדים, מעברי דירות ושינוי בשגרת היום-יום שהפך לכרוני. גם תקופה ממושכת של חשיפה למלחמה, כך מתברר, היא סוג של "רעש סביבתי" – לא במובן המילולי של רעש, אלא במובן הרחב יותר של עומס מתמשך על המוח המתפתח: אזעקות ומצבי חירום חוזרים, שיבוש שגרת החיים, פחות זמן קריאה ולמידה, ולעיתים גם מעבר דירה או פינוי מהבית.
פרופ"ח ציפי הורוביץ קראוס
(צילום: ניצן זוהר, דוברות הטכניון)
במחקר שפרסמנו לאחרונה מדדנו את מספר אירועי המלחמה שאליהם נחשפו ילדים בני 6–14 – כמו אזעקות ומצבי חירום. השווינו את הילדים הללו לקבוצת ילדים בני אותו גיל שהשתתפו במחקרים שלנו לפני המלחמה. הילדים עברו סריקת MRI לבדיקת פעילות מוחם, וכן סדרת מבדקים ליכולות חשיבה וקריאה. מצאנו שילדים שנחשפו לאירועי מלחמה רבים הראו פעילות מוחית האופיינית לדריכות ועוררות יתר, עיבוד חושי יעיל פחות (כלומר, קליטה ועיבוד טובים פחות של גירויים כמו קול, מגע וראייה) ויכולות חשיבה וקריאה נמוכות יותר – זאת לעומת קבוצת הביקורת. חשוב להדגיש שאי אפשר לבודד לגמרי את ההשפעה של גורם יחיד. האזעקות, שיבוש השגרה, החרדה או הירידה בזמן הקריאה – כולם ככל הנראה תורמים יחד לתמונה שראינו, וזו בדיוק הסיבה שאנחנו מדברים על "רעש סביבתי" מצטבר ולא על גורם יחיד.
בכל המחקרים האלה אנחנו משלבים כמה סוגי כלים שמשלימים זה את זה: הדמיית תהודה מגנטית (MRI), שמראה לנו את המבנה ואת דפוסי הפעילות של המוח; בדיקת EEG, שמודדת את הפעילות החשמלית של תאי המוח ברזולוציית זמן גבוהה מאוד; ולצידם מבחנים התנהגותיים שבודקים יכולות קריאה, קשב וחשיבה בפועל. השילוב של הכלים הללו יחד מאפשר לנו לא רק לראות שיש קשר בין חשיפה סביבתית ליכולותיו של הילד, אלא גם להבין דרך אילו מנגנונים מוחיים הקשר הזה עובר, וכיצד הגורמים מתקשרים יחד ליכולות קריאה שוטפת של הילדים.
מצאנו שילדים שנחשפו לאירועי מלחמה רבים הראו פעילות מוחית האופיינית לדריכות ועוררות יתר, עיבוד חושי יעיל פחות (כלומר, קליטה ועיבוד טובים פחות של גירויים כמו קול, מגע וראייה) ויכולות חשיבה וקריאה נמוכות יותר – זאת לעומת קבוצת הביקורת
מכאן עולות הרבה מאוד שאלות: האם יש חשיבות לחלון הזמנים ההתפתחותי שבו מופיעות ההפרעות הסביבתיות? האם הן משפיעות על קבוצות מסוימות יותר מאשר על אחרות? האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור? ואם כן – איך? האם אפשר לזהות רמות שונות של השפעה כזאת באופן אובייקטיבי בכלים מעולמות חקר המוח?
ומה כן אפשר לעשות כבר היום? אם לפני עשור הייתה ההמלצה הרווחת "לקרוא יותר ספרים", היום אני חושבת שהתשובה מורכבת יותר, אך לא פחות ישימה: להקפיד על זמן קריאה משותף עם הילד, בלי מכשירים בסביבה (גם לא של ההורה); לאפשר לילד מרחב שקט, ללא רעש סביבתי מצטבר, בייחוד בשנים הקריטיות הראשונות לחייו; ובמקרים של קושי מובהק – לפנות מוקדם ככל האפשר להערכה ולהתערבות ממוקדת, הפועלת ישירות על האזורים במוח המופקדים על קריאה. זו בדיוק המטרה שאני ואנשי הקבוצה שלי שמים לנגד עינינו: להפוך את הידע על המוח המתפתח לכלים מעשיים שיעזרו לילדים ולהורים כאן ועכשיו.
ציפי הורוביץ-קראוס היא פרופסור חבר וראש הקבוצה לדימות מוחי בילדים, הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה והפקולטה להנדסה ביו-רפואית, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. אתר הקבוצה: Lab website
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet שנוסד ביוזמת האקדמיה הצעירה הישראלית, שבו חוקרים מסבירים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיועם של פרופ' נעמה גבע-זטורסקי, פרופ' אורי בן-דוד ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
