הדיווחים המגיעים בימים אלה מאירופה אינם עוד מקבץ של יציאות יומיומיות מן השגרה. כמעט מאה מיליון בני אדם הלכודים תחת "כיפת חום", מוזיאונים הנאלצים לסגור את שעריהם מוקדם, ורכבות המאיטות את נסיעתן בשל מסילות ברזל שהחלו להתעוות ולהימס. כל אלה אינם סתם כותרות בתקשורת, אלא תמונה צורבת של יבשת שלמה שפשוט אינה ערוכה למציאות האקלימית החדשה. חוסר המוכנות הזה בולט במיוחד במערב אירופה, שם מרבית בתי המגורים הוותיקים אינם מבודדים כראוי ונעדרי מערכות מיזוג אוויר.
תיעוד מהאוויר: שריפת הענק ליד בורדו
אך כמדען אקלים, הסיפור האמיתי בעיניי אינו מסתכם במספרים הגבוהים שמופיעים על מד הטמפרטורה. כדי להבין את מורכבות המשבר, יש לצלול למנגנון הפיזיקלי שמחולל אותו.
אפקט משאבת האופניים והסכנה שבלילות
התופעה האטמוספרית שעומדת מאחורי גל החום האחרון מכונה "חסימת אומגה", כלומר מערכת לחץ גבוה רחבה (אנטיציקלון) הלכודה במקומה ללא זווית תנועה. במערכת כזו, האוויר למעשה שוקע ודוחס את האטמוספרה שמתחתיו. הדחיסה הפיזיקלית הזו פועלת ממש כמו במשאבת אופניים: ככל שהאוויר נדחס, הוא מתחמם עוד יותר, וכאשר המערכת הזו מזרימה אוויר לוהט מצפון אפריקה ומהסהרה הישר ללב אירופה, נוצרת "כיפת חום" סטגננטית. מדובר בחום סטטי ועומד שכולא בתוכו גם את זיהום האוויר ואינו מאפשר לשום דבר לזוז.
בעוד שהתקשורת והציבור נושאים עיניים באופן טבעי לטמפרטורות השיא הנמדדות בשעות אחר הצהריים, הניסיון המחקרי מלמד אותנו כי האיום המרכזי והמסוכן ביותר על בריאות הציבור מתרחש דווקא לאחר שקיעת החמה, במה שאנו מכנים "לילות טרופיים", כלומר לילות שבהם הטמפרטורה אינה יורדת מתחת ל-20 מעלות צלזיוס.
הלילות החמים הללו מסוכנים לעיתים מזומנות אף יותר מהימים הלוהטים. במצב תקין, המחזוריות הביולוגית ב-24 שעות מאפשרת לגוף האדם להתקרר בלילה, להתאושש ולהכין את עצמו לעומס החום של היום הבא. אך כשאין התקררות לילית, גוף האדם נקלע למצוקה פיזיולוגית רציפה של 24 שעות. אנשים מתקשים להגיע לשינה עמוקה, מזיעים ללא הרף, ולמחרת בבוקר החום מתחיל לפעול מנקודת מוצא גבוהה ומסוכנת הרבה יותר.
המודלים פיספסו את הקצב: אין תקרת זכוכית תרמודינמית
אחת השאלות השכיחות שאני נשאל בימים אלה היא האם המדע העריך בחסר את עוצמת המשבר. תשובתי הברורה היא כן.
המודלים האקלימיים שלנו חזו אמנם במדויק את העלייה בתדירות גלי החום ואת התארכות עונת הקיץ, אך נראה שהם המעיטו בעוצמה הקיצונית של אירועי הקצה התרמיים. הדברים קורים הרבה יותר מהר ממה שציפינו; מה שאנחנו רואים כיום באירופה הוא תרחיש שהערכנו כי שנחווה רק בעוד 10 או 20 שנה. הטענה הנשמעת לעיתים מצד ספקני אקלים, כאילו המדענים מגזימים בתחזיותיהם, הפוכה לחלוטין מן המציאות: הקהילה המדעית הייתה זו שדווקא המעיטה בחומרת המצב ובמהירות הופעתו.
אנשים מצטננים במזרקה בגני טרוקדרו בפריז, בחודש שעבר
(צילום: AFP/Julien De Rosa)
למי שמקווה שטמפרטורות של 41 מעלות בפריז או 44 מעלות בספרד מייצגות איזה הגבול העליון או "תקרה פיזיקלית" עבור אירופה, עלי לצנן את הציפיות: אין שום מגבלה תרמודינמית שתעצור את עליית הטמפרטורות בעתיד. באיחוד האמירויות, למשל, מגיעים בקיץ ל-50 מעלות. כל עוד ריכוז גזי החממה באטמוספירה מוסיף לעלות וכליאת החום גוברת, הגבולות הללו ימשיכו להישבר שוב ושוב.
תגובת שרשרת: משריפות יער ועד למזרח התיכון
הפגיעה של מערכת אטמוספרית כזו אינה מסתכמת בטמפרטורות גבוהות בלבד, אלא מחוללת תגובת שרשרת סביבתיות רחבה. החום המתמשך מייבש לחלוטין את הצמחייה ביבשת והופך אותה לכר פורות לדליקות. צמחייה יבשה כזו גורמת לאש להתפשט במהירות חסרת תקדים, כזו שמסוגלת לכלות יער שלם בתוך עשרות דקות בלבד.
שריפת ענק ליד בורדו בצרפת
(צילום: ROMAIN PERROCHEAU / AFP)
מעבר לכך, הסכנה מתעצמת דווקא בשולי כיפת החום: באזורי הגבול של מערכת הלחץ הגבוה מתפתחות סופות רעמים, וברקים עלולים להצית את הצמחייה והגזעים היבשים שנחשפו לחום במשך שבועות, גם לאחר שגל החום הישיר כבר נשבר. השריפות הללו פולטות זיהום אוויר כבד אשר נותר כלוא תחת האוויר השוקע של האנטיציקלון, ומחריף באופן ישיר את הפגיעה באוכלוסיות הרגישות ביותר: קשישים, ילדים וחולים במחלות נשימתיות.
האם אירופה נפרדת מהמזרח התיכון במאבק הזה? לחלוטין לא. מדובר ברכיבים שונים של אותה מגמה גלובלית. כשאנו בוחנים את שיאי הטמפרטורה שנשברים מדי שנה ברחבי העולם, הנתונים חד משמעיים: כ-90% משיאי הטמפרטורה שנשברים כיום ברחבי הגלובוס הם שיאים של חום, ורק 10% הם שיאי קור.
כדור הארץ כולו מתחמם, וזה קורה אצלנו בישראל ובמזרח התיכון בדיוק כפי שזה קורה בפריז ולונדון. המשמעות עבורנו ברורה: משנה לשנה נמשיך לחוות קיצים ארוכים וחמים יותר, לצד גלי חום אינטנסיביים, תכופים ומסוכנים בהרבה. המדע מציב בפנינו תמונת מציאות נוקבת; כעת השאלה היחידה היא האם נדע להיערך אליה בזמן.
הכותב הוא פרופ׳ מן המניין בחוג לגאופיזיקה וחבר סגל אקדמי בבית הספר החדש לסביבה באוניברסיטת תל אביב.
