המדע הישראלי הוא מהטובים בעולם, ואחד המוסדות שאחראים לכך יותר מכל הוא הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל. את המוסד הוותיק הזה, ששוכן בגבעה על הכרמל ובין עצי האורנים, הובילו אנשי חזון בזכותם יצא שמו למרחוק. אחד מהם הוא הכימאי יצחק אפלויג, פרופסור מחקר ונשיאו התשיעי של הטכניון, שהלך אתמול (יום ה') לעולמו והוא בן 81.
סיפורו של יצחק אפלויג שזור בסיפורה של מדינת ישראל למן הקמתה. הוריו, ישראל ופנינה אפלויג, נמלטו ממולדתם פולין עם פלישת הנאצים ב-1939, ונדדו אל עיר המחוז בוכרה אשר באוזבקיסטן, שהייתה בשליטת ברית המועצות. כך עשו יהודים רבים לאורך המלחמה. שם נישאו, ובספטמבר 1944 נולד בנם יצחק בתנאים לא תנאים.
את שנותיו הראשונות עשה הילד בנסיעות מרובות ברכבות ובכרכרות ובשהייה במחנות עקורים. לבסוף, כשהיה כבן שלוש, הגיע יחד עם הוריו לחוף מבטחים בארץ ישראל, כשהם חוסים בצלן של זהויות בדויות מחשש מדיניות "הספר הלבן" של הבריטים. המשפחה התיישבה ברמת גן, שם יצחק גדל ובגר. בבית הספר התיכון למד פיזיקה, כימיה ומתמטיקה ברמה גבוהה, אך יותר מכל התחבר לכימיה ואף ערך ניסויים בחומרי נפץ במעבדה ביתית שהקים במרתף ביתו. רק ממרחק הזמן הבין עד כמה מסוכנת הייתה סקרנותו המדעית.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
עם כלי רכב ורחפנים: התוכנית המעודכנת להקמת בסיס על הירח
מחלות ללא גבולות: דלקת קרום המוח בישראל, אבולה באפריקה
הניאנדרטל שקדחו לו בשן
אפלויג שירת בנח"ל המוצנח , ועם סיום שירותו ב-1964 נרשם ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים - אשר שובשו בסמסטר האחרון ללימודיו, עקב גיוסו לחזית בסיני וברמת הגולן במלחמת ששת הימים. עם שוך הקרבות הוא המשיך ללימודים מתקדמים בכימיה, בהנחיית חבר סגל חדש דאז, ד"ר צבי רפופורט, שגם ליווה אותו בתואר השלישי. עשרות שנים לאחר מכן זכה רפופורט בפרס ישראל.
ב-1973 היה אפלויג אמור להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בתגובה אורגנית בשם "התמרת SN1 וינילית" ואף הייתה חלוצית בשימוש בתוכנות מחשב בשטח מחקר זה. אלא שפרוץ מלחמת יום הכיפורים דרש את גיוסו למילואים בחזית המצרית. כך, במשך חצי שנה של ישיבה באוהל על גדות תעלת סואץ ובין משימה צבאית אחת לשנייה, כתב את התזה.
בין התאורטי למעשי, בין החישוב לניסיון
כשסיים את הדוקטורט המשיך אפלויג לשתי השתלמויות פוסט-דוקטורט בארצות הברית: האחת עם הכימאי האורגני-פיזיקלי פול פון רגאיי שלאייר (Schleyer) בפרינסטון, והשנייה עם ג’ון פופל (Pople), לימים חתן פרס נובל לכימיה ומאבות הכימיה התאורטית, באוניברסיטת קרנגי מלון. עם שובו לישראל ב-1976 הצטרף לסגל הטכניון והקים בו את קבוצת המחקר שלו, שעסקה בכימיה אורגנית של היסוד סיליקון ותרכובותיו, כימיה קוונטית חישובית וכימיה אורגנית-פיזיקלית, המשלבת יסודות משני תחומים אלה שבדרך כלל משתרעים על פני מחלקות נפרדות באוניברסיטה. כמרצה, השקיע מאמץ ניכר בפיתוח מערכי הוראה בכימיה חישובית, שגם כללו התנסות מעשית מצד התלמידים.
על אף שספג לעתים ביקורות חריפות מעמיתיו על כך שהוא מבזבז זמן בשימוש בסימולציות חישוביות לצורך ניבויים בכימיה האורגנית במקום להתמקד במדע טהור, הוא התעקש לדבוק בעמדתו ולחבר בין התחומים. כך עבודתו התאורטית לא נותרה כאבן שאין לה הופכין, אלא התוותה את הדרך עבור ניסויים רבים בכימיה אורגנית. מעבדתו שלו שילבה גם היא בין התאורטי למעשי, ובין החישוב לניסיון. הסבלנות וההתמדה השתלמו: תרומתו לעולם הכימיה של הסיליקון, ובפרט ניבוי תכונות של תרכובות סיליקון מגוונות, נודעו ברחבי תבל והקנו לו מעמד-על ככימאי רב תחומי. הביטוי לכך הופיע בשלל הוקרות להן זכה ברבות השנים – בהן חברויות באקדמיות זרות למדעים, פרסי החברה האמריקאית והישראלית לכימיה ומדליית שרדינגר מטעם האגודה העולמית לכימיה תאורטית.
פרס נובל ומלחמות
אפלויג התקדם בסולם הדרגות האקדמי ועוד לפני גיל 40 היה פרופסור מן המניין. על העשייה המדעית נוסף גם פועלו כמנהיג מדעי, כאשר עשור מאוחר יותר מונה לדקאן הפקולטה לכימיה ע”ש שוליך, וב-2001 נכנס לתפקידו כנשיאו התשיעי של הטכניון. כהונתו שנמשכה כשמונה שנים אופיינה בהידוק קשרי הטכניון עם התעשייה עתירת-הידע ובהפיכתו למוקד ידע לאומי בתחומי הננוטכנולוגיה, אך לא פחות מכך גם במשברים ביטחוניים רבים שהשפיעו על הלימודים בטכניון.
בלטה במיוחד יוזמתו להנגשת קורסי היסוד בטכניון באמצעות הקלטת ההרצאות, הן עבור תלמידים שנאלצו להיעדר בשל מילואים, הן עבור הקהל הרחב; ציבור גדול של סטודנטים בישראל חייב תודה לאפלויג על הרצאות המתמטיקה של אביב צנזור, דוד צילג ועליזה מלק. יוזמה זו מתחברת במישרין לשירות המילואים הממושך של אפלויג עצמו, ולתפיסתו הציונית שהתבטאה בדבריו שאמר ערב מאה שנה לטכניון: “תמיד היו שני דברים מרכזיים שהובילו את המוסד הזה. הראשון היה מצוינות אקדמית והשני הוא עזרה לצרכי היישוב ומדינת ישראל”.
ב-2004 זכה הטכניון לתהילה כאשר הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרן צ’חנובר, שנמנים עד היום עם סגל הפקולטה לרפואה בטכניון, הוכרזו כחתני פרס נובל לכימיה והיו למדענים הישראלים הראשונים שהפרס הוענק להם. אפלויג כנשיא הטכניון הצטרף לנסיעתם לשטוקהולם וראה בפרס עדות לחשיבות החיבור בין רפואה לטכנולוגיה, שילוב שבעבר התקיים אך במקרים נדירים בכתליו של מכון טכנולוגי כלשהו.
"דמות של מדען אמיתי"
לאורך השנים הנחה אפלויג כ-30 דוקטורנטים וכ-20 משתלמי פוסט-דוקטורט, את חלקם הנחה גם בתקופת נשיאותו האינטנסיבית, והמשיך לחבר מאמרים שהתפרסמו בעיתונות המדעית עד לאחרונה ממש – מאמרו האחרון פורסם רק בחודש שעבר. לאחר פרישתו מתפקיד הנשיא ב-2009 הוענקה לו דרגת פרופסור מחקר, דרגת הצטיינות מיוחדת שמעניק הטכניון לחברי הסגל שלו שמקדישים את מלוא זמנם למחקר. ב-2018 העניקה לו עיריית חיפה את תואר יקיר העיר. אתמול, כאמור, הלך לעולמו. לצד תלמידיו, עמיתיו וחברי קהילת הטכניון לדורותיה, הותיר אחריו אפלויג את רעייתו ציפי וילדיהם שי ונעה.
נשיא הטכניון פרופ' אורי סיון ספד: "פרופ' מחקר אפלויג הוביל את הטכניון במנהיגותו השקטה והבוטחת כנשיא, לפסגות חדשות במחקר האקדמי ובהשפעתו של הטכניון על מדינת ישראל ומעבר לה. למרות משברים לאומיים וגלובלים, שנות כהונתו אופיינו בפיתוח אקדמי יוצא דופן, מרכזי מחקר חדשים, גיוס חברי סגל וקידום שיתופי פעולה בין-לאומיים".
פרופ’ רומן דוברובצקי מבית הספר לכימיה באוניברסיטת תל אביב נמנה עם תלמידי הדוקטורט הבולטים של אפלויג. בשיחה עם אתר מכון דוידסון הוא ספד לו במילים אלה: “בצער עמוק ובכאב גדול אני נפרד מפרופ’ יצחק אפלויג ז”ל, המנחה שלי לדוקטורט, אדם שהשפיע על חיי המקצועיים יותר מכל אדם אחר בדרכי האקדמית. הוא היה מדען מהדור הוותיק במלוא מובן המילה, בעל חשיבה מדעית עמוקה, ביקורתית ובלתי מתפשרת. ממנו למדתי שלא לקבל דבר כמובן מאליו, לחפור לעומקם של דברים, ולהיזהר מאוד ממסקנות מדעיות פזיזות. הוא לימד אותי שמדע טוב נבנה קודם כול מספקנות, מיושר אינטלקטואלי ומחשיבה קפדנית”.
עוד הוסיף דוברובצקי באשר לאישיותו ודרישותיו הגבוהות: “כמנחה, הוא היה קשוח. פגישות הקבוצה שלנו היו לעיתים מאתגרות ואף מטלטלות. הוא ביקר את העבודה שלנו באופן חד וישיר, ולא ויתר על דיוק, על לוגיקה ועל רמה מדעית גבוהה ביותר. באותם רגעים זה לא תמיד היה פשוט, אך בדיעבד אני מבין עד כמה החוויה הזו עיצבה אותי כחוקר. היכולת להתמודד עם ביקורת מדעית, לחשוב באופן ביקורתי על העבודה שלי ולעמוד מול שאלות קשות. כל אלו ליוו אותי בהמשך הדרך, הן כפוסט-דוקטורנט והן כחבר סגל עצמאי.
"אך לצד הקשיחות והסטנדרטים הגבוהים, היה בו גם צד נדיר של תמיכה ונאמנות. בתחילת דרכי כחבר סגל צעיר הוא תמך בי בצורה יוצאת דופן, האמין בי, עודד אותי והשפיע עליי לאורך כל הקריירה שלי. מאחורי הביקורת הנוקבת עמד אדם שאכפת לו באמת מהסטודנטים שלו ומהצלחתם. הוא היה עבורי הרבה מעבר למנחה, הוא היה מודל לחיקוי. דמות של מדען אמיתי, בעל עומק אינטלקטואלי, יושרה וחשיבה עצמאית. ההשפעה שלו תלווה אותי תמיד, והוא יישאר בזיכרוני ובליבי לעד".
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
