כשאפליקציית גוגל-מפות הראתה לי שאני במקום הנכון נשארתי מבולבל. אז כהרגלו של מטייל, פשוט שאלתי את מי שמולי לאן ללכת: ראיתי בחור צעיר בחולצת טאי-דאי יוצא מהבית עם ילד קטן, ואמרתי לעצמי – יאללה, חולצת טאי-דאי, הוא בטוח הבן אדם לשאול אותו איפה הגינה הקהילתית. והוא אכן ידע. הוא גם סיפר שהוא בדיוק בדרך לשם והתעניין מה הקשר של הזר שמתעניין בגינה השכונתית שמפעיל מיזם "לירה שפירא".
אחרי שהבין שאני בא ממקום טוב, הוא הוביל אותי לגינה ובה ערוגות רבות, חלקן מטופחות יותר, חלקן פחות. שם, הוא הראה לי את הערוגה שהוא וחבר שלו שוכרים בגינה בתשלום חודשי – לא בשקל, אלא בלירות – כן, לירות. את הלירות הוא מרוויח מהקומפוסט שהוא מייצר מהפסולת האורגנית שלו.
לירות בלי תקציב
הסיפור של לירה שפירא לא התחיל ממכרז או מתקציב עירוני, אלא מהבטן – תרתי משמע. תושבים בשכונת שפירא בתל אביב-יפו שמו לב לכמות העצומה של שאריות מזון שהם מייצרים מדי יום – קליפות של פירות וירקות, שאריות של אוכל מבושל, מזון שהתקלקל ועוד.
כל זה נקרא פסולת אורגנית. כלומר, חומרים שמקורם בצומח או בחי ושמתכלים בטבע. במקום לזרוק את הכול לפח - שם שאריות המזון נרקבות יחד עם שאר האשפה ופולטות גזי חממה מזיקים - התושבים חיפשו דרך לטפל בפסולת האורגנית בצורה קהילתית, חכמה ובעלת ערך.
כשהפסולת האורגנית מוטמנת ביחד עם שאר סוגי הפסולת, היא מתפרקת בתנאים לא מבוקרים ופולטת גז מתאן - אחד מגזי החממה המזיקים ביותר - ובכך תורמת להתחממות הגלובלית. נוסף על כך, משאיות זבל נאלצות להיכנס לשכונה כמעט מדי יום רק כדי לשנע את הפסולת לאתרי הטמנה מרוחקים - פעולה שיוצרת עומס תעבורתי, זיהום אוויר, בזבוז דלקים ופגיעה באיכות החיים.
על פי הערכות, כל טון פסולת אורגנית שעובר קומפוסטציה במקום הטמנה חוסך בין 2.2 ל-7.8 טונות של פליטות פחמן דו-חמצני בשנה. כלומר, בכל פעם שנזרוק את הפסולת האורגנית שלנו לקומפוסטר במקום לפח הירוק, נצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלנו. כאשר שכונה שלמה נרתמת אז טביעת הרגל של כל הקהילה מצטמצמת. בלירה שפירא חשבו על רעיון פשוט ומקומי: שאריות אורגניות תמורת לירה. בלי רעש ובלי יח"צ – פשוט מתוך צורך ורצון לפעול.
מה הדיל
עקרון הפעולה פשוט אך מבריק. קחו את הפסולת האורגנית שלכם אל אחד הקומפוסטרים השכונתיים ובתמורה תקבלו מטבע קהילתי. כל קילוגרם של פסולת אורגנית מזכה את המשליך במטבע לירה שפירא – שאפשר להשתמש בו בשווקים קהילתיים, בחוגים, בעסקים מקומיים ועוד. מדובר בפתרון שמחבר בין קיימות סביבתית, כלכלה שיתופית וחיזוק תחושת השייכות. כי בעצם, לא מדובר רק בפסולת - אלא באפשרות של כל אדם לקחת חלק במשהו גדול יותר, להרגיש שמה שהוא עושה נחשב ולקבל על כך תמורה שאינה תלויה בשוק, אלא בקהילה.
לירה שפירא מנוהלת כעמותה רשומה על ידי ועד מתושבי השכונה שפועלים בהתנדבות מלאה. לצידם, יש גרעין קהילתי שפועל בשכונה ושמאפשר ליוזמה לגדול ולהכות שורש. כל זה בליווי צמוד של הרשות לאיכות הסביבה והקיימות של עיריית תל אביב-יפו.
את העבודה הביצועית היומיומית כמו שמירה על תקינות הקומפוסטרים, פינוי נכון של הפסולת והכוונת התושבים מבצעים אחראי הקומפוסטרים המקומיים – שכל אחד מהם הוא חלק מהקהילה. הם דואגים לתחזוקה שוטפת, לסדר ולדיווחים – והם גם מתומרצים באמצעות לירות. זה לא רק פתרון טכני, אלא מנגנון שמעודד מעורבות אישית פעילה ונותן תחושת בעלות – כל אחד לא רק תורם את הפסולת שלו אלא גם תורם לתחזוקת המערכת כולה.
לא רק קומפוסט
הסיפור של לירה שפירא לא נגמר בקומפוסט. פרויקט הדגל של לירה שפירא הוא החווה הקהילתית "תל חובז". מדובר בשטח של כ-2 דונם שהוקצה על ידי העירייה והפך למרחב חקלאי, חברתי וכלכלי שבו מתקיימים שווקים, גידולי ירקות, פעילויות לילדים וקורס גן ירק יצרני – שמתחיל את המחזור העשירי שלו.
הלירות שהקהילה מרוויחה הפכו לכלי אמיתי לסחר חליפין. מעבר לשוק הירקות שמתקיים בתל חובז אחת לשבועיים, יש לא מעט תושבים שמציעים שירותים או מוצרים בתמורה ללירות כמו לחמים וריבות, ואפילו שירותים שונים כמו ייעוץ משפטי. יש אפילו עסקים מקומיים שמקבלים לירות, מה שמעיד על כך שהמטבע הזה כבר מזמן לא רק רעיון סביבתי אלא חלק ממערכת כלכלית שצומחת מלמטה.
ההשפעה של הפרויקט חורגת מההיבט הסביבתי ויוצרת התפתחות קהילתית משמעותית. זה ניכר היטב בגינה עצמה – מרחב ירוק, מטופח ופעיל בלב השכונה, שבו אפשר לראות עוברי אורח שעוצרים ונהנים מהנוף, או הורים שמגיעים עם הילדים וחוקרים יחד את הגינה. סצנות כאלה יוצרות דיסוננס בולט ביחס לדימוי המנוכר שיכול להתלוות לחיים בעיר כמו תל אביב.
קשרים קהילתיים שנוצרים סביב הפעילות מחזקים את חוסן הקהילה ואת יכולתה להתמודד עם משברים – כמו מגפת הקורונה – בתקופה שבה נדרשנו להישאר בבית ולחפש מרחבים פתוחים קרובים להתאוורר בהם, הפכה הגינה הקהילתית למוקד משמעותי – מקום לפגוש בו שכנים ולהפיג את הבדידות.
ההשפעה הסביבתית של הפרויקט ניכרת גם במספרים. כיום תושבי השכונה מטפלים ב-7–10 טונות של פסולת אורגנית בחודש – קפיצה משמעותית לעומת שנת 2022, אז הממוצע עמד על כ-300 ק"ג בחודש. מדובר בחיסכון של בין 22.68 ל-78 טונות של פחמן דו-חמצני בשנה – שווה ערך לשריפה של כ-9,800 עד 33,800 ליטר בנזין. אלה כמויות עצומות של דלק שהיו עלולות לתרום להתחממות הגלובלית ונחסכות בזכות הפנית הפסולת האורגנית המקומית מהטמנה מזהמת לקומפוסטציה מבוקרת.
הצלחתו של פרויקט לירה שפירא אינה נשענת רק על הרעיון החדשני של המרת פסולת אורגנית למטבע קהילתי, אלא על ההבנה שקהילה חזקה נוצרת מתוך עשייה משותפת, שייכות ותחושת ערך אישי. זהו מודל שמוכיח שפתרונות סביבתיים לא חייבים להגיע מלמעלה, אלא יכולים לצמוח מהשכונה עצמה: מהצרכים שלה, מהאנשים שחיים בה ומהפסולת שהם מייצרים. "אין מישהו שלא מייצר פסולת, ודווקא דרכה נוצרה כאן קהילה", אומרת רות מולכו אהרונוביץ, חברת הוועד המנהל של המיזם.
כולנו יכולים ללמוד מלירה שפירא, לא רק איך לקמפסט ולשמור על הסביבה, אלא איך לרקום מחדש את הרקמה הקהילתית, איך להפוך פעולה יומיומית לפעולה שמייצרת קשרים, ערך סביבתי ותחושת שייכות. לירה שפירא היא הרבה יותר ממטבע – היא הצעה מעשית לחיים עירוניים אחרים: שקטים יותר, בריאים יותר, מבוססים על שיתוף, אחריות הדדית והבנה פשוטה: כולנו באותו קומפוסטר.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
