לבעלי חיים יש מגוון שיטות לאתר מזון, בדרך כלל על סמך רמזים כמו ריחות, קולות, עקבות או זיהוי מתחרים רעבים שמצאו את האוכל לפניהם. אוכלי נבלות משתדלים למצוא את הפגרים כמה שיותר מהר, לפני שהטורף שצד אותם יספיק לאכול את כל החלקים הנבחרים, ולפני שאוכלי נבלות אחרים יגיעו ויתחרו עמם על הנתחים הנותרים.
דוגמה לכך אפשר לראות אצל העורבים השחורים (Corvus corax), שחיים בפארק הלאומי ילוסטון שבצפון־מערב ארצות הברית. העורב השחור נפוץ בחלקים רחבים של העולם – מצפון אמריקה דרך אירופה לצפון אסיה, וגם כאן אצלנו בישראל. התזונה שלהם מגוונת, וכוללת בין השאר נבלות, כי מי יסרב לארוחה דשנה בחינם? בדומה לאוכלי נבלות אחרים הם מגיעים אל שרידי החיה זמן קצר אחרי שניצודה, במיוחד כשמדובר בטרף גדול, ומנסים את מזלם בתקווה ליהנות גם הם מהשלל.
מגיעים אל שרידי החיה זמן קצר אחרי שניצודה, ומנסים את מזלם בתקווה ליהנות גם הם מהשלל. עורבים וציפורים נוספות לצד אייל שזאב צד
(צילום: Jim Peaco)
לא מעקב צמוד
מקובל לחשוב שאוכלי הנבלות נוטים להימצא בקרבת טורפים גדולים, ולפעמים ממש עוקבים אחריהם. לכן הגיוני לשער שהעורבים עוקבים אחרי טורפים ומחכים שיצודו שלל גדול ועסיסי. מחקר חדש מעלה כעת אפשרות אחרת: החוקרים סבורים שהעורבים עפים בכוונה תחילה ישר לאתרים שיש בהם סיכוי גבוה למצוא פגרי חיות שזה עתה ניצודו. זו שיטה הרבה יותר מתוחכמת מסתם מעקב אחרי הטורפים, והיא עשויה לחסוך להם הרבה אנרגיה ומאמץ שהיו נאלצים להשקיע אלמלא כן בתעופה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
תאי ההרג המתאבדים של הפלנריה
להסתכל וללמוד: התרבות הנסתרת של השימפנזים
הפוטנציאל הקטלני של גלי הקול
החוקרים עקבו אחרי תנועותיהם של 69 עורבים שחורים, 20 זאבים אפורים (Canis lupus) משש להקות שונות ו-11 פומות הרים (Puma concolor) באמצעות משדרי GPS שהצמידו להם. כפי שצפו החוקרים, התברר שמעקב מתמשך למרחק רב אחר הזאבים אינו מתרחש כמעט אף פעם. לאורך שנתיים וחצי של מחקר, תועד רק מקרה אחד ויחיד שבו עורב עקב אחר זאב בתנועה רציפה למרחק של ארבעה קילומטרים. עם זאת, אף שהעורבים אינם רודפים אחרי הזאבים לאורך קילומטרים, הם מגיבים אליהם בזמן אמת בטווחים קצרים, למשל, על ידי מעקב אחר עקבותיהם בשלג או תעופה לכיוונה של להקה מייללת.
החוקרים עקבו אחרי תנועותיהם של 69 עורבים שחורים, 20 זאבים אפורים ו-11 פומות הרים, באמצעות משדרי GPS שהצמידו להם. עורב שחור נושא משדר על גבו
(צילום: Matthias Loretto)
שש להקות הזאבים שנבדקו במחקר היו טריטוריאליות ונטו להישאר באזור קבוע. מבין העורבים, 26 פרטים הציגו התנהגות טריטוריאלית ונשארו באזור המחיה של הזאבים, אבל שאר 43 העורבים שוטטו ברחבי השמורה ואף יצאו ממנה החוצה. העורבים נעו בשטח הרבה יותר מהזאבים אך כמעט אף פעם לא עקבו אחריהם ממש. בקרבת הפומות העורבים נראו אפילו פחות, ואף עורב לא תועד כשהוא עוקב אחר פומה, אבל כן תועדה נוכחות של עורבים באתרים שבהם הן צדו.
זאבים לעומת פומות
בניסיון להסביר מדוע העורבים התרכזו באתרי הציד של הזאבים יותר מאשר באלה של הפומות, שיערו החוקרים שקל להם יותר לאתר זאבים משחרים לטרף. זאבים צדים בלהקה, וגם משמיעים קולות אופייניים לפני הציד ובמהלכו. הפומה, לעומת זאת, צדה מן המארב לבדה ולא נוטה לרדוף אחרי הטרף למרחקים גדולים כמו זאבים. יתרה מזאת, כשהיא שבעה מן הטרף, היא נוהגת לכסות אותו כדי שתוכל לחזור מאוחר יותר וליהנות מארוחה נוספת. לכן עלול להיות קשה יותר לעורבים לאתר את הטרף מהאוויר.
בנוסף, הזאבים נוטים לצוד בצפון השמורה – אזור פתוח ברובו שמכוסה שלג בחורף. הסיכוי של האיילים הקנדיים (Cervus canadensis), שהם הטרף העיקרי של הזאבים, להיטרף באזור הזה גבוה פי עשרה לעומת מקומות אחרים בשמורה. באזור פתוח כזה קל יותר לעורבים לסרוק מהאוויר שטחים גדולים ולאתר עקבות בשלג ושאריות כמו עורות, עצמות וכתמי דם. במחקר נמצא שהעורבים חזרו שוב ושוב לאזורים שהזאבים נוהגים לצוד בהם את טרפם, במעוף בקו ישר ובאופן שנראה מחושב. הם עשו את זה כששהו במרחק של יותר משלושים קילומטר מהיעד שלהם, ובמרחק שיא של כ-320 קילומטר. נראה שהעורבים עפו באותה נחישות גם לאזורים שהאדם פעיל בהם, כמו מזבלות או מקומות יישוב, שבהם הם מצפים למצוא מזון.
זוג פומות ההרים בזמן טרף
(צילום: Ondrej Prosicky/Shutterstock)
אייל קנדי
(צילום: Lost on Walkabout/Shutterstock)
עוד נמצא כי העורבים הטריטוריאליים היו יותר מכווני מטרה בתנועתם אל אזורי ציד, וגם אל אזורי פעילות של בני אדם, בהשוואה לעורבים המשוטטים. כך שמסתמן שהתנועה המרחבית של העורבים אינה מקרית וגם אינה מתמקדת בטורף מסוים, אלא מסתמכת על זיכרון מרחבי מפותח.
המסקנה הזאת מאוד לא מפתיעה, לאור מה שידוע לנו על יכולות החשיבה ועיבוד המידע המפותחות של עורבים. נראה כי הם מחזיקים במוחם מפה מנטלית של השמורה וזוכרים אתרים בעלי עניין עבורם, כגון אתרי ציד מוצלחים של להקות זאבים, ואף יודעים לנווט אל האתרים הללו ולנוע אליהם ישירות ממרחק רב. יכולות מתוחכמות כאלה מוכרות גם אצל בעלי חיים כמו השימפנזים, שמחזיקים במוחם מפה של עצים מניבי פירות ברחבי הג’ונגל, וגם אצל לווייתנים כחולים שזוכרים איפה מתרחשות פריחות של פיטופלנקטון במרחבי האוקיינוס.
ממצאי המחקר מערערים את התפיסה המקובלת שלפיה אוכלי נבלות מוצאים את מזונם בעיקר באמצעות מעקב אחר טורפים. במקום זאת נראה שהעורבים השחורים של ילוסטון מסתמכים על ידע מצטבר ועל זיכרון מרחבי מפותח, שמאפשרים להם לאתר מראש אזורים שבהם צפוי להימצא מזון. הם אומנם מנצלים רמזים מיידיים מהסביבה, אם רמזים כאלה זמינים עבורם, אך הצלחתם נשענת בעיקר על יכולתם לזכור דפוסים קבועים בנוף ולנווט אליהם במדויק גם ממרחקים עצומים. המחקר מצטרף לשורה הולכת וגדלה של ראיות לכך שעורבים הם בין בעלי החיים החכמים ביותר בטבע, ומדגיש איך כישורי החשיבה המתקדמים שלהם עוזרים להם.
קרן אור, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
