שריפת הענק בהרי ירושלים, ששיבשה חיים של מדינה שלמה, היא לא רק תמרור אזהרה נוסף לעתיד לבוא, אלא תעודת עניות למדיניות לאומית כושלת וקלוקלת. למרות ההתרעות החוזרות ונשנות שהציגו מומחים ופעילים, ודוחות מבקר המדינה בנושאי היערכות מערך כיבוי האש ואחריות הממשלה בתחום, כמו גם האיום האקלימי, המוכנות לשריפות ענק בתנאי מזג אוויר קיצוניים בישראל עדיין מצומצמת מאוד.
כיבוי השרפות בגזרת ירושלים
(צילום: לירן תמרי, דובר צה"ל, עובדי ויערני קק״ל)
יתרה מכך, בעוד שהכוחות בשטח מתמודדים בתעוזה ובגבורה בלהבות, מקבלי ההחלטות מחליטים להתעלם מהחוסרים ומהפערים בכוח אדם, בציוד, בתאום בין הכוחות ובמערכות התראה מתאימות, ומגלגלים עיניים לשמיים.
בסוף שנת 2021 פרסם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, דוח מיוחד בנושא היערכות הממשלה למשבר האקלים, וקבע שהאקלים הוא איום ביטחוני וגיאו-אסטרטגי ושמשבר האקלים הוא "איום אסטרטגי לאומי". מיד לאחר מכן המועצה לביטחון לאומי (המל"ל) הגדירה, סוף סוף, את משבר האקלים כאיום ביטחוני על החוסן הלאומי של מדינת ישראל. אבל כל אלו לא שכנעו את מקבלי ההחלטות ששוב טמנו ראשם בחול.
השיח המלווה את השריפות הגדולות, והשאלה האם מזג האוויר בעדנו או נגדנו, הוא שיח של לא לקחת אחריות. הוא מצמצם את הדיון בשריפות ובשאר איומי משבר האקלים לכדי גורל או מזל, ומציג אותנו חסרי אונים מול כוחות הטבע האיתנים. אבל האמת היא אחרת. אמנם מדובר במשבר עולמי, ואין ביכולתנו למנוע את השלכותיו במיידי, אם כי עלינו לקחת חלק במאמץ העולמי למיתון המשבר וגם את זה אנחנו לא עושים, אולם עלינו להיערך מול האיומים והסיכונים ברמה המקומית.
לעצים יש תפקיד מרכזי במערכות אקולוגיות. הם משמשים כמקור למזון וכבית גידול, מקבעים מים ומונעים סחף של קרקע. הם גם מקבעים גזי חממה וממתנים חום ובו-בזמן סופחים מזהמי אוויר. שריפות יער, ובעיקר שריפות נרחבות, גורמות להרג של אין ספור חיות: יונקים, ציפורים, חרקים, זוחלים ועוד.
שריפות יער גם גורמות לפליטה של מזהמי אוויר רבים וביניהם חלקיקים נשימים, חומרים אורגניים נדיפים וחלקם מסרטנים, תחמוצות חנקן ופחמן דו-חמצני. בנוסף, דונם של יער ממוצע ובו כ-50 עצים פולט בשריפה כ-200 ק"ג פחמן דו-חמצני, כאשר עץ ממוצע סופח כ-10 ק"ג של פחמן דו-חמצני בשנה למשך 20 השנה הראשונות שלו, ולאחר מכן הכמות יכולה להיות גבוהה יותר עד כפולה. כך שההפסד הוא כפול ומכופל, ושריפה של עצים גם מניעה את משבר האקלים.
את המאבק בשריפות צריך לעשות במהלך כל השנה. ראשית יש להקטין את חומר הבעירה: לנטוע עצים שפחות מתלקחים, לדלל את היער ולחשוף את הקרקע בין העצים מעשבים, ענפים ועלים יבשים. את כל אלו יש לבצע ביערות, אך גם בחורשות ובפארקים עירוניים ואפילו בחצרות ובגינות של בתים.
בנוסף יש להקפיד על קיטוע של השטח המיוער ועל מרחקי הפרדה ומסדרונות פתוחים מתאימים כדי למנוע התפשטות של האש. חשוב גם לשלב אמצעי ניטור מקומיים, כמו מצלמות שטח, ופעולות הסברה שוטפת לציבור הרחב, התראות ייעודיות במקרה של סכנה ושילוט בשטח. לצד אלו יש כמובן להרחיב את מערך הפיקוח בשטח, למשל על שריפות פסולת, שלא פעם יוצאות משליטה, וגם את המצבה של כוחות הכיבוי כמו גם מתנדבים הפרושים בכל הארץ ולהתאים את הציוד לאיומים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהקיץ רק בפתח ובטח לא תהיו מופתעים שהוא צפוי להיות חם, ואפילו חם מהרגיל. ימים של שרב קיצוני ורוחות יבשות וגלי חום הפכו להיות עניין של שגרה במציאות הישראלית, ולכן המוכנות אליהם חייבת להיעשות בשגרה, כדי שלא נופתע בחירום. תנאי החום, היובש והרוחות מגבירים את הפוטנציאל להתלקחות ולהתפשטות של שריפות ענק, אבל גלי חום גם גורמים לתחלואה ולתמותה עודפת ובעיקר של מבוגרים וחולים, לכן גם לכך יש להיערך.
שריפת יערות היא סכנה ממשית בישראל, ויש לה השפעות חברתיות, כלכליות וסביבתיות רחבות, ללא קשר למקור של השריפה. לכן דווקא עכשיו, אחרי ששטח ענק עלה בלהבות, צריך לשאול את עצמנו מדוע ההתנהלות שלנו היא תמיד כזו של "כיבוי שריפות".
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
