אלפי שנים לפני שהקדרות והחרס הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום, תושבי דרום הלבנט חוו תקופות של שינויים סביבתיים דרמטיים. מדרונות ההרים בערו, הצמחייה נעלמה, הקרקעות נסחפו, וכמויות עצומות של סחף עשיר בחרס נשטפו אל עמקי האזור.
כעת, במחקר שפורסם בכתב העת Geomorphology, העריך פרופ' עמוס פרומקין מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, כי האירועים ההרסניים הללו היו גם אלה שהציתו את ההשראה להמצאת אחד החידושים הטכנולוגיים החשובים ביותר של האנושות: כלי החרס.
גלריה
הקרמיקה הקדומה ביותר בישראל. פכית ירמוכית, מקבוצת כלי החרס הקדומה ביותר בישראל (ממצא ממערה בשומרון). היא יוצרה מחרסית טרה רוסה מקומית ששקעה מחדש - אותו חומר שהיה מצטבר סביב יישובים בעקבות סחף של הגבעות הסמוכות
(צילום: Boaz Zissu et al., 2014)
תצורת צאלים מההולוקן: מגיעה לעובי של עשרות מטרים בנחל ערבה, במרכז אגן ים המלח הדרומי, ומורכבת בעיקר מסלעים קלאסטיים אגמיים. בלבן – מינרלי מלח ששקעו מחדש לאחר שנשטפו משכבות המלח של ים המלח. תצורת צאלים מייצגת את החומרים העבים ששקעו במלכודות הסדימנט של בסיס הניקוז
(צילום: Amos Frumkin)
המחקר משלב ממצאים ממשקעים קדומים, מערות, שרידי פחם ואתרים ארכאולוגיים – שנועדו לשחזר את האופן שבו שריפות ענק וסחף קרקעות עיצבו מחדש את תנאי השטח בדרום הלבנט בשתי תקופות נפרדות: התקופה הבין-קרחונית האחרונה (לפני כ-129 אלף עד 116 אלף שנים) ותחילת ההולוקן (לפני כ-11 אלף עד 7,000 שנים). בתקופת ההולוקן, השיא של השריפות והסחף התרחש לפני כ-8,200 עד 9,500 שנים – בדיוק בתקופה שבה החלו להתבסס קהילות חקלאיות באזור.
לפי נתונים מקידוחים וממשקעי מערות מסיק פרופ' פרומקין שהשריפות כילו את הצמחייה במורדות ההרים וגרמו לסחף כבד של אדמת טרה-רוסה עשירה בחרסיות אל העמקים, כמו עמק הירדן ובקעת ים המלח. אלא שבמקום להרוס אדמה ראויה למגורים, תהליך זה יצר סביבות חדשות בהן קהילות חקלאיות יכלו לשגשג.
חתך סכמטי של גב ההר בישראל ובקעת הירדן, עם התהליכים המוצעים וערכים איזוטופיים שנמדדו בחומרים הנדונים. שריפות באזור ההררי כילו את הצמחייה, וגרמו להגברת הסחף ולשקיעה מחדש של סדימנטים בבקעת הירדן. בני אדם מהתקופה הניאוליתית שחיו בעמקים יכלו לצפות בשריפות המשנות חרסית ביישוביהם. סמנים סביבתיים (פרוקסי) השתמרו במערות הרריות ובסדימנטים בעמק, כאשר הערכים האיזוטופיים מצוינים באיור
(איור: Amos Frumkin)
תצורת סמרה הבין-קרחונית (החלק העליון ביותר של תצורת עמורה) במחצית התחתונה של המצוק. תצורת סמרה מייצגת סחף מאסיבי (דטריטוס) שנישא אל אגן ים המלח, ככל הנראה מאדמות שנסחפו ומאבק
(צילום: Boaz Langford)
הקהילות הנאוליתיות שהתגוררו בעמקים נחשפו לשטחי חרסיות שרופים שנוצרו באופן טבעי בעקבות השריפות, והבחינו אולי כי החום הלוהט הפך את החומר הרך והבוצי לחומר קשה, עמיד ואטום. תובנה זו, מעריך פרופ' פרומקין, הייתה הניצוץ שהוביל לרעיון לשרוף חרס באופן יזום ומבוקר. השערה זו נתמכת גם במחקרים פטרוגרפיים קודמים שהראו כי כלי החרס הירמוכיים מעמק הירדן – כלי החרס הקדומים ביותר בארץ – יוצרו בדיוק מאותה אדמת טרה-רוסה סחופה שהצטברה סביב היישובים.
פרופ' פרומקין מסביר כי אנחנו נוטים לראות בשריפת יער אסון טבע בלבד, אך זעזוע סביבתי יכול גם לחשוף את האדם לחומרים חדשים ולאפשרויות שלא הכיר. "הקהילות הנאוליתיות בעמק הירדן יכלו לראות כיצד האש משנה את החרסיות שמתחת לרגליהן והבינו שניתן לשחזר את התהליך הזה באופן יזום. אם כך, אחת הטכנולוגיות החשובות ביותר של האנושות נולדה במידה רבה מלמידה וחיקוי של מה שהטבע כבר עשה בעצמו", מסביר פרופ' פרומקין.
מערת הר נוף בירושלים, שמתוכה הוצא התיעוד האיזוטופי של משקעי מערה (ספלאותמים)
(צילום: Amos Frumkin, Boaz Langford)
מערת רנתיס. אדמת טרה רוסה אדומה-חומה שנסחפה ושברי סלע קרבונטי שנסחפו ממעלה המדרון ושקעו מחדש במלכודת הסדימנט (A), הצגה גרפית של מלכודת הסדימנט, המציגה את מיקומו של ספלאותם שתוארך בשיטת אורניום-תוריום (U-Th) בתחתית, ועצמות בעלי חיים ששקעו בתוך הסדימנטים (B)
(צילום: Marder et al., 2011; Frumkin et al., 2016)
למרות שאנשים מהתקופה הנאוליתית והמוקדמת יותר השתמשו באש במכוון בקנה מידה מוגבל, פרופ' פרומקין טוען כי ההיקף הגאוגרפי והעיתוי של השריפות מצביעים על סיבות אקלימיות ולא על הגברת השימוש האנושי באש.
חלק מרתק במיוחד במחקר מבוסס על השוואה לתקופה הבין-קרחונית שקדמה להולוקן (כ-120 אלף שנים קודם לכן). הממצאים מראים כי גם בתקופה הקדומה הזו התרחשו שריפות ענק וסחף קרקעות מאסיבי באותו אזור – אך קדרות לא הומצאה באותה העת. פרופ' פרומקין מציג זאת כמין "ניסוי ביקורת טבעי": הטבע סיפק את אותם הרכיבים והתנאים הסביבתיים, אך לבני האדם שחיו באזור באותה תקופה קדומה עדיין לא היו היכולות הקוגניטיביות, המבנה החברתי החקלאי והידע הטכנולוגי שאפשרו לקהילות נאוליתיות המאוחרות יותר לזהות את ההזדמנות ולנצל אותה.
המצאת החרס שינתה מקצה לקצה את חיי היומיום של האדם הקדמון – היא אפשרה בישול קל, אגירה של מזון ונוזלים, התססת מאכלים ותמיכה ביישובי קבע גדולים יותר. על כן, נראה כי לצד ניסוי וטעייה הדרגתיים, גם קטסטרופה סביבתית יכולה לשמש כמאיץ רב-עוצמה לחדשנות אנושית.
