שדה הראייה הרחב אותו משיגות הזיקיות באמצעות יכולת תנועת עיניהן, משך את מרב תשומת הלב של חוקרים מאז ימי יוון העתיקה. כעת, לאחר אלפי שנות מחקר, הדמיה מודרנית חשפה את הסוד של ראייתן ויכולתן המופלאה להסתכל לשני כיוונים שונים בו זמנית.
מאחורי עיניהן הבולטות של הזיקיות מסתתרים שני עצבים אופטיים ארוכים ומפותלים - מבנה שלא נראה באף לטאה אחרת.
"עיניים של זיקית הן כמו מצלמות אבטחה, הנעות לכל הכיוונים", הסביר ד"ר חואן דאזה, מאוניברסיטת סם יוסטון סטייט, שנמנה על צוות המחקר אשר פורסם בכתב העת Scientific Reports. "הזיקיות מזיזות את עיניהן באופן עצמאי תוך כדי סריקת סביבתן כדי למצוא טרף. ברגע שהן מוצאות את טרפן, עיניהן מתואמות ונעות בכיוון אחד כדי שיוכלו לחשב להיכן לשלוח את לשונותיהן הארוכות".
6 צפייה בגלריה
עצבים אופטיים מפותלים שהתגלו בזיקיות, תכונה שלא ידועה באף לטאה אחרת ונדירה בקרב כל בעלי החיים
(איור: Collins et al., 2025/Scientific Reports)
הזיקיות נפוצות בעיקר באפריקה, במיוחד באי מדגסקר בו מצוי המגוון הרחב ביותר של מיני זיקיות, ובאזורים נוספים בעולם (אירופה ואסיה). מעבר לצבע עורן המשתנה, זנבן מעניק להן יציבות על עצים, בעוד שמבנה כפות רגליהן מאפשר להן לנוע בזהירות לאורך הענפים. הזיקיות ניחנות בלשון מהירה שיכולה להגיע מ-0 ל-96 קמ"ש במאית השנייה בלבד. לשון ארוכה ודביקה זו יכולה להגיע למרחקים גדולים (פי שניים מאורך גופה של הזיקית) כדי לתפוס טרף תמים.
על כן, אין זה פלא שזיקיות משכו זה מכבר את תשומת הלב האנושית. צורתן הייחודית וזנבן המסולסל מוצגים אפילו בפטרוגליפים מצריים קדומים. לפני למעלה מ-2,000 שנים, הפילוסוף היווני אריסטו שיער בטעות כי לזיקיות אין כלל עצבים אופטיים. במקום זאת, טען איש האשכולות שהעיניים מחוברות ישירות למוח, מה שמאפשר את תנועותיהן העצמאיות.
6 צפייה בגלריה
דמות זיקית חקוקה בסלע, באתר העתיק אל-חוש שבמצרים
(צילום: מתוך כתב העת Springer Nature)
באמצע המאה ה-17, הרופא הרומי דומניקו פנארולי ערער על דעותיו של אריסטו, וטען כי לזיקיות אכן יש עצבי ראייה, אך – בניגוד לרוב בעלי החיים האחרים – הם אינם מצטלבים. הצטלבות זו גורמת לתמונה הנצפית בעין ימין להיות מעובדת בצד שמאל של המוח, ולהיפך. פנארולי טען כי ללא מבנה הצטלבות זה, עיני הזיקית יכולות לנוע בחופשיות.
אייזק ניוטון, שגם הוא התעניין במבנה המוזר של עיני הזיקית, הפיץ את התיאוריה של פנארולי והזכיר את הזיקית מספר פעמים בספרו "אופטיקה" משנת 1704, שכולל מחקר בן שלושה עשורים בנושאי אופטיקה ובשבירה של אור. לעומת זאת, האנטומיסט הצרפתי קלוד פרו שרטט בספרו משנת 1669 על האנטומיה של הזיקית את שני עצבי הראייה כשהם מצטלבים זה עם זה לפני שהם ממשיכים בקו ישר. למרות שניוטון ורבים אחרים התעלמו מכך, היה זה אחד העיבודים המוקדמים והמדויקים ביותר באותה תקופה.
עם חלוף השנים, תצפיותיהם של מדענים התקרבו, אך בסופו של דבר לא הצליחו לתאר במדויק את הצורה של עצבי הראייה המדוברים. בחיבורו משנת 1852 על מוחות ועצבים של לטאות, יוהאן פישר אייר קטע של עצב הראייה של הזיקית שכלל חלק מהסליל, אך השאר נחתך מהאיור והסליל עצמו מעולם לא תואר.
אז איך, לאחר מאות שנים של עניין ומחקר, המבנה האמיתי של עצבי הראייה של הזיקית נותרו כתעלומה מסתורית. התשובה טמונה בכוחן של סריקות CT ונתונים פתוחים. בפרסומים קודמים, מדענים הסתמכו על ניתוחים כדי להעיף מבט על המנגנון הפנימי של האנטומיה של הזיקית, אך נוהג זה לעתים קרובות הזיז או הרס את עצבי הראייה והסתיר את המבנה האמיתי שלהם.
כיום, הודות לטכנולוגיית סריקת ה-CT הנפוצה, ניתן להתחקות אחר מבנים חבויים, כולל החלל שמתחת לגולגולת הזיקית. "השיטות הדיגיטליות מחוללות מהפכה בתחום", אמר ד"ר דאזה. "בעזרת השיטות הללו, ניתן לראות דברים מבלי להשפיע על האנטומיה או לפגוע בדגימה".
צוות המחקר הוריד וניתח את סריקות ה-CT של למעלה מ-30 לטאות ונחשים, כולל שלושה מיני זיקיות, המייצגים את הקבוצות המגוונות של המשפחה. הם יצרו מודלים תלת-ממדיים של מוח עבור 18 מהלטאות הללו ומדדו את עצבי הראייה שלהן. לכל שלושת מיני הזיקיות שנחקרו היו עצבי ראייה ארוכים ומפותלים יותר באופן משמעותי מאשר ללטאות האחרות.
החוקרים בחנו כיצד נוצרים עצבי הראייה הייחודיים הללו במהלך התפתחות הזיקית. הם מדדו את עצבי הראייה בשלושה שלבים עובריים של זיקית תימנית (Chamaeleo calyptratus), מין החי בהרי תימן, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית. הם גילו שבשלב המוקדם ביותר של ההתפתחות, עצבי הראייה ישרים, אך לפני הבקיעה הם מתחילים להתארך ולהתפתל.
בקרב בעלי חוליות, בעלי חיים בעלי עיניים גדולות נוטים להשתמש באחת משתי אסטרטגיות כדי להרחיב את שדה הראייה שלהם: להזיז את צווארם (כמו ינשופים ולמורים) או להזיז את עיניהם (כמו בני האדם או מכרסמים). מכיוון שלזיקיות יש ניידות מוגבלת בצווארן, הן כנראה נזקקו לדרך אחרת שתפחית את המאמץ הפיזי.
"אפשר להשוות את עצבי הראייה לטלפונים ישנים", אמר ד"ר דאזה. "לטלפונים הראשונים היה חוט ישר ופשוט, אבל אז הומצא החוט המסולסל שבאמצעותו אנשים יכלו ללכת רחוק יותר תוך כדי החזקת שפופרת הטלפון. זה מה שהזיקיות עושות: הן ממקסמות את טווח התנועה של העין על ידי יצירת מבנה מפותל של עצב הראייה".
