מכירים את הילדים שמשחקים אותה חוקרי טבע, ושחיות הבר שבחוץ מושכות אותם יותר מאשר הלימודים בבית הספר? אולי גם אתם הייתם, או שיש לכם ילדים כאלו? אז דעו לכם שאותם חולמים יכולים להגיע רחוק. כזה בדיוק היה פרופ' דרור הבלנה מהמחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות, המכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית בירושלים, שנכנס לאחרונה לתפקיד המדען הראשי של רשות הטבע והגנים (רט"ג).
"בגיל 14 התחלתי לחקור חזירי בר בכרמל. כיוון שהביצועים שלי בבית ספר היו לא מי יודע מה, החליטו כפתרון שהמחקר יהיה בסיס לעבודת גמר. פרופ' היינריך מנדלסון וד"ר דן בהרב הסכימו להדריך אותי והיו הקשר שלי לעולם האקדמי ולרשות [הטבע והגנים], שאז עוד נקראה רשות שמורות הטבע. במסגרת העבודה עזרתי לפקחים המקומיים בנושא ציד לא חוקי", מספר הבלנה בריאיון מיוחד לרגל כניסתו לתפקידו החדש.
ועוד לפני הצבא עסקת גם בנמרים.
"לפני הצבא הגעתי לעין גדי להתנדב במחקר של הרשות על נמרים. אחרי הצבא, כשהייתי פקח בשמורת עין גדי ואז פקח אזורי, הייתי האחראי על נמרים במדבר יהודה. האחרון שראיתי בשנת 2006 היה נמר שכיניתי בשם חריטון על שם אבי הנזירות במדבר יהודה, כיוון שכבר אז היה ברור שלא נותרו נקבות. לצערי, עד כמה שידוע לנו לא נותרו נמרים בארץ".
באילו בעלי חיים אתה מתמחה כיום? מה מיוחד בהם?
"למדתי ביולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובמהלך התואר הראשון עשיתי עבודת גמר עם פרופ' עמוס בוסקילה. הסתכלנו על איך הנטיעות של קק"ל משפיעות על זוחלים כמו הלטאה שנונית באר-שבע. בדיוק אז [הגדירו] אותה מין אנדמי, זאת אומרת, פיצלו אותה מהמין הצפון-אפריקני. התברר שזה מין שנמצא רק בישראל, ובסכנת הכחדה קריטית – זאת הפנדה הבאר-שבעית שלנו".
הבלנה המשיך לחקור את הנושא, ובדוקטורט שלו הוא בחן כיצד נטיעת עצים משפיעה על סיכון הטריפה שחוות השנוניות. "בשנונית באר-שבע, כמו ברוב החיות, אין משהו מיוחד. אבל כל חיה שמתחילים להתעסק בה בצורה ממוקדת יותר, הופכת להיות מעניינת מאוד, וככל שחוקרים העניין רק גובר. כשהתחלתי לחקור את המין הזה, ראיתי שיש לפרטים הצעירים זנב כחול ופסים. הייתי בטוח שזה מין אחר; הייתי משוכנע ששיחקתי אותה ושמצאתי מין חדש. אבל הסתבר שהם רק בוקעים עם זנב כחול ופסים, ותוך שבועיים-שלושה בערך הם משנים את דגם הגוף לכתמים ואת הזנב לחום.
"המחקר על שנונית באר-שבע לימד אותנו שנטיעת עצים בשטחים מדבריים עשויה לגרום לתופעה המכונה 'מלכודת אקולוגית'. לפיה, הלטאות מהגרות לתאי שטח שבהם השרידות שלהן נמוכה יותר, דבר שיכול לגרום לקריסת האוכלוסייה גם באזורים טבעיים סמוכים. על מנת להציל את המין המיוחד הזה קידמנו את שמורת פארק הלס, שמהווה מקלט עיקרי למין זה ולמינים אחרים כמו ירבוע גדול וחוברה".
מה אתה עושה בתור המדען הראשי ברט"ג? איך מביאים את המחקרים לידי ביטוי בשטח?
"תפקיד המדען הראשי וחטיבת המדע הוא להכווין מדעית את פעילות הרשות בהיבטים של שמירת טבע. יש לנו הרבה אנשי מקצוע שעוסקים בתחומים שונים, ואנחנו הגורם המתכלל את הפעילות העשירה והמגוונת של רט"ג. בארץ רוויית לחצים ובעיות זה אתגר גדול. בגנים לאומיים, שתפקידם לקלוט קהל ולשמש את הציבור, אנחנו דואגים שהם יתנהלו בצורה טובה ושנקבל תועלות לשמירה על הטבע. בשמורות הטבע המצב אחר לגמרי, ושם בעצם המטרה היא לשמור על הטבע, תוך הנגשה גם לקהל וגם למחקר".
אילו אתגרים בשמירת טבע אתם מזהים לאחרונה?
"בתי הגידול מנוהלים בצורה אקטיבית או פסיבית. זה אומר שגם כשאנחנו מחליטים לא לעסוק בהם בצורה אקטיבית זאת החלטה ניהולית. גם אי-עשייה היא מדיניות. המחסור בשטח הוא גורם האיום מספר אחת בארץ. הכול מתחיל ונגמר בשטח, כי אם לא היה לנו בית גידול כלשהו (אני לא מדבר אפילו על טיבו), ברור שהרבה מהמינים שחיים בארץ לא יוכלו לחיות כאן יותר. זה נכון במיוחד בהתייחס לבתי גידול מישוריים כמו מישורי לס בנגב הצפוני או מישורי צרירים בערבה, שיש להם ביקוש לצורכי פיתוח עירוני וחקלאי ושהם מרשימים פחות חזותית [ועשירים יותר במינים]. התופעה שמכונה 'סינדרום הסלעים והקרח' (הגנה על מקומות אטרקטיביים לתצפיות נוף או להרפתקנים ללא קשר למגוון הביולוגי, ת"ע) ידועה בעולם כולו, ובארץ זה קורה על סטרואידים. אתגר עיקרי מבחינתנו הוא להגן על בתי הגידול [המגוונים]; שמירה עליהם תשמור על מינים רבים".
נזקי המלחמה בשמורות בצפון
(צילום: רשות הטבע והגנים)
לשמירת טבע יש גם צד חיובי?
"בשמירת טבע, בהגדרה, אין צד חיובי. זה ניהול הפסדים. כל עוד האוכלוסייה העולמית הולכת וגדלה ואיכות החיים הולכת ומשתפרת, אנחנו צריכים עוד משאבים. בשמירת טבע אנחנו מנסים לשמור על כמה שיותר כדי שבעתיד – אם נלמד לעשות את הדברים נכון, והמצב יתייצב – יהיה מה להוריש לאלה שיבואו אחרינו. אנחנו מנסים להאט את ההתדרדרות.
"העבודה בשמירת טבע היא מתסכלת וסיזיפית. שמירת טבע זאת עבודה לא מתגמלת מבחינה נפשית. גם אם אתה מצליח, אז אף פעם לא הצלחת. להפסיד זה קל: ברגע שהפסדת – הפסדת. אם מחליטים לבנות עיר על שטח שרצית לשמור, אז נגמר הסיפור – הפסדת. וגם אם הצלחת לעשות מזה אזור שמור, לא בהכרח ניצחת. האיומים לא מפסיקים. גם אם כבר הכרזת על שמורה והצלחת לנהל אותה, מגיעים עניינים גלובליים, ויכול להיות שכל מה שעשית יושפע ממשהו שלא בשליטתך".
מלחמות, למשל?
"לפני שאנחנו בכלל מדברים על נזקים מהלחימה עצמה, אנחנו מדברים על הצורך לתת מענה למפגעים ישירים ועקיפים שנוצרו מפעילות הצבא. בשלבים הראשונים של הלחימה נעשו החלטות חפוזות ללא התייחסות סביבתית, דבר שהביע לנזקים משמעותיים כתוצאה מפריצת צירים, הקמת מגננים ושטחי פריסה וכינוס.
"מבחינת השיקום אני מפריד בין הצפון לדרום בגלל הקרקע והסלע. בדרום מדובר במישורי לס ובאזורים שהם קלים יותר לשיקום פיזי מאשר בצפון, שם הטופוגרפיה אחרת. יש אתגרים מפגעי המלחמה הישירים (כמו שריפות תכופות) והעקיפים (כמו כניסת כלבים משוטטים שמסכנים חיות בר ועלייה באוכלוסיות תנים שמעלה את הסיכון לכלבת ולמחלות אחרות, מה שעלול להביא לפגיעה בחיות בר כתוצאה מהרעלות). למרבה הצער התפתחו הרבה מאוד שכבות של בעיות, וכרגע יש להתמודד עם כולן במקביל לשיקום הפיזי".
מה בנוגע לסוגיית שינוע הנפט דרך מפרץ אילת?
"תאונה או אירוע [זיהום] כלשהו במפרץ יפגעו באחד מערכי הטבע הכי חשובים שיש לנו – שונית האלמוגים. במקרה של דליפה משמעותית במפרץ, זה איום מיידי ומוחלט – נאבד אותה. זה יהיה נזק בלתי הפיך לטבע ויביא סוף לתיירות הטבע באזור הזה. חשוב לזכור ששונית האלמוגים במפרץ אילת היא אחת החשובות בעולם, כיוון שהיא פחות רגישה לאירועי הלבנה".
בתחילת דצמבר ביטלה ממשלת ישראל את מדיניות "אפס תוספת סיכון" במפרץ אילת. בעקבות החלטה זו קצא"א תוכל להגדיל את כמות הנפט שמגיע בספינות לאילת ומוזרם בצינורות לים התיכון. "כבר ראינו שקורים אסונות וכשהם קורים הם מאוד מאוד גדולים. הצינורות האלה עוברים במקומות הכי רגישים שיש לנו בנגב, וכל תקלה תגרום לאסון – כמו בעברונה או בבקעת צין".
מה הכי מושך אותך בטבע הישראלי?
"באופן אישי, אני אוהב מאוד את המדבר". לדבריו, אהבה זו הובילה אותו לתפקיד הנוכחי, כמו גם לאחד מתפקידיו הקודמים שבו הוא כיהן כאקולוג מחוז דרום ברט"ג. עוד הוא מספר כי מדובר במערכת פשוטה לכאורה, אך עם יכולת תיקון נמוכה – בגלל היעדר מים – שהופך אותה לרגישה ומסקרנת. "ההבנה של תהליכים במדבר מתבססת על הבנה שנצברת ממערכות אקולוגיות אחרות, ומסתבר שזה לא בהכרח נכון". הוא מוסיף שהספרות המחקרית מתייחסת למדבר כאל מערכת שולית – וחבל. "אני חושב שאנחנו מפספסים הרבה. התמקדות דווקא במערכת הזאת אולי תלמד אותנו איך מערכות אחרות יכולות לעבוד".
"רבים מהאבות של חקר המדבר הגיעו מישראל", הוא מתגאה ומציין את פרופ' עמנואל נוי מאיר ז"ל ואת פרופ' משה שחק, שקיבל פרס מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה בספטמבר האחרון. "הרבה מהידע שקיים בעולם על מערכות אקולוגיות מדבריות בא מפה. מדליק אותי להמשיך את העבודה של ענקי המחקר הללו".
בנושא זה, הוא מבהיר, יש לנו יתרון גדול ואפשרות לבלוט ולקדם את התחום. "אנחנו מדינה כל כך קטנה שתוך שעה וחצי–שעתיים, מכל מקום, אתה מגיע למדבר. בניגוד למדבריות אחרות שבהן אתה צריך לעבוד קשה ויש בעיה של תשתיות, קל פה לעשות מחקר במדבר". נוסף על כך, הבלנה מזכיר שאנחנו מדינה מערבית בעלת אמצעים, וגם בעלת שמירת טבע טובה. מסיבות אלה, הוא מסביר, ישראל יכולה להשתמש בידע שנצבר כאן כדי לסייע למדינות אחרות המתמודדות עם אתגרים דומים.
בשיחה שלנו עלו לא מעט תסכולים בנוגע לשמירת טבע. יש משהו אופטימי לסיום?
"היופי בשמירת טבע הוא שאנשים עם תשוקה ויצירתיות יכולים לעשות הבדל אמיתי ומשמעותי בשמירת טבע. רבות מהצלחות שמירת הטבע בארץ הן יוזמה של בודדים שסחפו אחריהם אחרים. כל אדם יכול לעשות שינוי גם אם אינו עוסק בנושא באופן מקצועי, באמצעות התנהלות אישית כמו איסוף פסולת והקפדה על הכללים שנועדו לשמור על הטבע של כולנו". הבלנה רואה חשיבות רבה בדיווח על מפגעים, לצורך הטיפול בהם ומניעת הישנותם. הוא נותן דוגמה על אירוע הרעלה שהתרחש לאחרונה, שבו נמצאו מתים 17 תנים וצבוע, שאותרו בידי מטיילים. במקום נמצאו עדויות לאירועים קודמים באותה הנקודה, וכתוצאה מהדיווח ניתן לפעול במישור הפלילי מול מרעיל סדרתי.
"אם הציבור יהיה מודע וישתף פעולה, זה יעזור מאוד. יש לנו אגף מתנדבים ברט"ג, ואנשים שרוצים לסייע יכולים לקחת חלק. מדובר בפעילויות של ניקיון, אכיפה ומחקר. אם מישהו רוצה לתת כתף, הרי זה מבורך".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
