אין הרבה מצרכים שמזוהים יותר עם המטבח הישראלי מאשר העגבנייה; בלעדיה אף סלט לא שלם, ומחיריה המאמירים מעוררים לא מעט תסכול וכעס. העגבנייה סמלית וחשובה לא רק למטבח, אלא גם לחקלאים שמגדלים אותה - בעיקר בנגב המערבי. על פי נתוני משרד החקלאות וביטחון המזון הצריכה הממוצעת בארץ עומדת על כ-14,000 טונות עגבניות בחודש. בימי שגרה רוב העגבניות מגיעות מייצור מקומי. אבל בתחילת המלחמה ובקיצים החמים של השנים האחרונות היה צורך בייבוא של תוצרת נוספת.
הפגיעה באזורי הגידול כתוצאה מהמצב הביטחוני היא מוגבלת בזמן, או לפחות כך אנחנו מקווים. אולם, בעקבות משבר האקלים - הקיצים החמים הם כאן כדי להישאר, וקיים אתגר לגדל מספיק ירקות שיספקו את הביקוש המקומי. בשנים האחרונות ישראל מייבאת כ-60 אחוז מצריכת העגבניות בחודשים שלאחר שיא הקיץ, מספטמבר עד נובמבר.
עם זאת, לפי אלכסנדר יבנקו-גרינאפל, דוקטורנט במעבדה של ד"ר דרור מינץ במכון למדעי הקרקע, המים והסביבה במנהל המחקר החקלאי, מכון וולקני והחוג לאגרואקולוגיה ובריאות הצמח בפקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית, אפשר להציל את העגבנייה בעזרת גורם יצירתי במיוחד: חיידקים.
חיידקים בכל מקום
"חיידקים הם המהנדסים של הטבע. הם משתמשים בחומרים טבעיים ומייצרים מהם חומרים חדשים", מספר יבנקו-גרינאפל. במהלך התואר השני שלו, כשיבנקו-גרינאפל חקר פלפלים, הוא נחשף לחשיבותם של אזורי גידול הירקות בארץ ולתרומה של המדע לביטחון המזון - בפרט דרך חיידקים. "מדובר ביצורים קדומים יותר ביחס לאדם ולצמחים. הכול התפתח בעולם מאוכלס בחיידקים, וכולם תלויים בהם - האדם תלוי בהם לעיכול, והצמחים תלויים בהם להתפתחות תקינה ולשימוש במינרלים ובהורמונים".
במסגרת הדוקטורט שלו, שממומן על ידי המדען הראשי במשרד החקלאות וחברת ICL, בארבע השנים האחרונות הוא מחפש "חיידקים טובים" שיצילו את העגבנייה האהובה ויאפשרו לה לגדול בתנאי עקה, כמו מליחות ויובש. יתרון בולט בשימוש בחיידקים על פני אמצעים אחרים שמשמשים בחקלאות הוא האפשרות למצוא אותם בטבע, ולכן השימוש בהם יחסית בטוח וכדאי סביבתית, אך מצריך רגולציה חדשה.
קרובי בר
"אנחנו אוספים חיידקים משורשים של קרובי בר של עגבנייה", הוא מתאר. קרובי הבר הללו הם צמחים ששייכים מבחינה אבולוציונית למשפחת הסולניים כמו העגבנייה, הפלפל, תפוח האדמה והחציל. יש גם מינים שנחשבים עשבים רעים בשדות, שהחקלאי רואה בהם בעיה. "גם צמח כזה הוא סולני ויכול להוות מקור פוטנציאלי לחיידקים בשירות החקלאות. זה אומר שאם יש עליו חיידקים שתורמים לשרידות שלו, אולי הם יוכלו לשמש את הגידולים החקלאיים שלנו".
אחת הסיבות שהעגבניות שלנו איבדו לאורך השנים את החיידקים הללו, מציע יבנקו-גרינאפל, היא תהליך הביות. התהליך קשור למאפיינים שיצרנים וצרכנים מעדיפים לראות בתוצרת החקלאית שלהם. "דרישות הצרכנים מניעות את התעשייה החקלאית לבחור בעגבניות שעברו הכלאות לטובת הגדלת יבול ועמידות למחלות. הכלאות אלו כרוכות בשינוי הורמונלי ובשינוי במאזן הסוכרים של העגבניות. בסופו של דבר נוצר הבדל בין מיני הבר למיני התרבות, ב'גיוס' החיידקים שיעזרו לצמח לתפקד ולהתפתח. במצב זה הצמח הופך להיות תלוי בדישון אינטנסיבי", הוא מסביר. על הפער הזה המחקר מנסה לגשר.
לצורך כך, אסף יבנקו-גרינאפל 250 חיידקים שונים משורשים של צמחים. "גידלנו את החיידקים בצלחות פטרי ואז הרחפנו אותם בתמיסה (תהליך המייצר נוזל חסר השפעה ובו תאים חיידקיים, ת"ע) שאותה נתנו לצמחים. לחלק מהם הוספנו גם מלח ולאחרים לא"', הוא הסביר. חשוב להדגיש ששלב הניסוי עם הצמחים נערך בחממה אמיתית, ולא במעבדה. "אלו תנאים אמיתיים. בחורף קר, בקיץ חם", הוא הדגיש. בסך הכול, נבדק איך 15 אלף צמחים שונים הגיבו לחיידקים הללו. "שאלנו את העגבנייה אלפי פעמים את אותה השאלה: איזה חיידק טוב ומתאים לך?"
הקרב בין נתרן לאשלגן
התוצאות הראשוניות מראות ש-20 חיידקים, השייכים לקבוצות שונות טקסונומית, משפיעים לטובה על גדילת הצמחים. זה כנראה נובע כתוצאה מנטרול ההשפעה השלילית של המלחת הסביבה החקלאית שנגרמת למשל בגלל גישה מוגבלת למים איכותיים בעלי מליחות נמוכה.
שינוי האקלים מוביל, בין השאר, גם להמלחת מקורות מים איכותיים. "מלח מורכב מנתרן ומכלור. באופן מפתיע, כלור הוא לא הבעיה – אלא הנתרן", אמר יבנקו-גרינאפל. לדבריו, הנתרן מתחרה באשלגן, שהוא יסוד חשוב בהתפתחות צמחים. האשלגן אחראי, בין היתר, על הפתיחה והסגירה של הפיוניות בצמח – פתחים קטנים בעלה שדרכם מתבצע חילוף הגזים בין הצמח לסביבה.
"הפיוניות מבקרות את תהליך קיבוע הפחמן הדו-חמצני מהאוויר, בתהליך שממנו מיוצרים סוכר וחומרים בעלי חשיבות להתפתחות הצמח. לכן, פעילותן משפיעה על גודל הצמח", הוא מסביר. נתרן שנכנס לצמח עם המים, דרך השורשים, עלול לשבש את הפעולה הזאת, ולבסוף לפגוע בפרודוקטיביות של הצמח. "חיידק 'טוב' מעודד את פתיחת הפיוניות בצמח גם אם הן בדרך כלל היו סגורות בתנאים מלוחים". כך, בתנאי מליחות, אפשר יהיה להגיע לביו-מסה גדולה יותר של גידולים. "מים הם משאב יקר לחקלאי ולסביבה", טוען יבנקו-גרינאפל. "כעת, אולי החקלאי יוכל להשתמש במים זולים – באיכות נמוכה מבחינת מליחותם – ולא להפסיד יבול".
בתקופה הקרובה, יבנקו-גרינאפל מתכוון לחקור את המנגנון שבו החיידקים עוזרים לצמח כי "להסביר למה זה עובד יהיה חשוב יותר מאשר רק להראות שזה עובד", הוא מסביר. בהמשך, יהיה ניתן להשתמש במנגנונים אלה באופן נרחב ולקדם בעזרתם חוסן חקלאי: המשך ייצור בתנאי אקלים שהולכים ומחמירים, תוך אספקה שוטפת של עגבניות בריאות ומזינות שנגישות לכולם, כאלו שניתן לגדל במקומותשכיום לא מגשימים את פוטנציאל היבול שלהם לאורך כל השנה מפאת מליחות הקרקע, ולא פחות חשוב – על הגידולים להיות טעימים. "ירק חסר טעם זה מבאס. אני רוצה שהחקלאות שלנו תוכל לייצר – במחיר הוגן – עגבניות טעימות ומלפפונים טעימים", אומר יבנקו-גרינאפל. "המחקר הוא חלק ממאמץ כללי להתגבר על בעיות חקלאיות עולמיות שנגרמות בשל משבר האקלים", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
