יריעת הקרח של גרינלנד משתרעת כיום על פני 1.7 מיליון קמ"ר, והיא מהווה את מאגר המים המתוקים הגדול ביותר בחצי הצפוני של כדור הארץ. יריעת הקרח העצומה הזו כבר איבדה יותר מטריליון טונות מהמסה הכוללת שלה מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. בעשור האחרון גבר קצב המסת הקרח פי שישה, עם 30 מיליון טונות של קרח שנמסים בכל שעה (בממוצע).
בעידן של התחממות גלובלית, בדגש על התהליכים שמתרחשים באטמוספרה של כדור הארץ ובמי האוקיינוס שמתחממים גם הם, יש לכך השלכות הרות גורל. גובה פני הים עולה ומליחות מי האוקיינוס משתנה אף היא. לכך עלולות להיו השפעות מרחיקות לכת, לא רק על המערכת האקולוגית הימית המקומית, אלא גם על קהילות חוף באזורים אחרים בעולם. התחזיות הקודרות צופות עלייה במפלס המים בשיעור של כ-7 מטרים אם יריעת הקרח בגרינלנד תימס כולה.
במחקר חדש, שפורסם בכתב העת The Cryosphere, זוהתה נקודת המפנה שבה אובדן מסת הקרח עלול להיות חמור מכדי שיריעת הקרח העצומה תשתקם, שדבר שיוביל להמסתה המלא. לשם כך, ד"ר מיקאלה פטריני ממרכז ביירקנס לחקר האקלים בנורבגיה ועמיתיו, העריכו את מאזן מסת פני השטח של יריעת הקרח בגרינלנד, תוך התייחסות להבדל בין הצטברות שלג לאובדן כתוצאה מהמסה.
4 צפייה בגלריה
הדמיית הצטמצמות יריעת הקרח בגרינלנד, במידה ותיחצה נקודת המפנה האקלימית
(איור: The Cryosphere)
אזור המפולת בפיורד דיקסון שבמזרח גרינלנד, שלושה ימים לאחר התרחשותה
(קרדיט: Danish Army, Joint Arctic Command)
החוקרים השתמשו במספר מודלים כדי לדמות את ההשפעה של תנאי אקלים שונים על יריעת הקרח של גרינלנד. הם מצאו שהמסת כ-230 ג'יגה-טון של קרח בשנה אחת - 60% ממאזן המסה של פני השטח בהשוואה לתקופה הטרום-תעשייתית - מהווה נקודת מפנה מרכזית, שתוביל בתורה להידרדרות מהירה במעטה הקרח של גרינלנד, עד להיעלמות מוחלטת.
הקצב הזה תואם לתרחיש שבו תהיה עלייה בטמפרטורה העולמית בשיעור של 3.4 מעלות צלזיוס (בממוצע). לשם ההשוואה, הטמפרטורה הממוצעת העולמית חצתה ב-2024 את רף 1.5 מעלות צלזיוס, ביחס לרמות הטרום-תעשייתיות. הייתה זו הפעם הראשונה שכדור הארץ חורג מהרף שנקבע בהסכם האקלים בפריז לפני כעשור, שנועד להגביל חוקתית את ההשפעות של שינויי האקלים.
ד"ר פטריני ועמיתיו למחקר זיהו כי לטופוגרפיה של גרינלנד ישנה השפעה מרכזית על מאזן מסת פני השטח, עם נסיגה של יריעת הקרח עד לכדי כיפות קרח באזורים הרריים גבוהים. לתהליך הזה ישנה משמעות רבה, שכן כאשר יריעות הקרח נמסות, פוחת המשקל על סלעי הבסיס, מה שמוביל בסופו של דבר להתרוממות האדמה במשך מאות עד אלפי שנים. במצב העניינים הנוכחי, קצב ההמסה מהחלקים הפנימיים של גרינלנד גובר על קצב ההמסה משולי יריעת הקרח, שנסוגים אל פנים האי הגדול בעולם. ככל שאזורי קרחונים הולך ומצטמצם, כך פוחתת מידת ההחזר של קרינת השמש לחלל.
בכך, נספגת הקרינה ביבשה ובמי האוקיינוס, מה שמוביל להתחממות סביבתית והמסה מואצת של מעטה הקרח. במודלים שלהם, זיהו החוקרים נסיגה משמעותית של יריעת הקרח בגרינלנד, ממערב האי לחלקו המזרחי, עם אובדן מסה כולל בשיעור של יותר מ-80%.
למעשה, הסימולציות שהריצו החוקרים הצביעו על תועלת הטופוגרפיה המערבית לפני 130-115 אלף שנים, מה שמנע אובדן מוחלט של יריעת הקרח. החוקרים מזהירים מכך ששינויי אקלים אנתרופוגניים, שמקורם בפעולות הגורם האנושי ובהשפעותיהן על הטבע, רק מאיצים את ההגעה לאותה נקודת מפנה לא רצויה, כמו גם לנקודות מפנה אחרות אקלימיות על פני כדור הארץ.
