באקלים הצחיח למחצה של ארץ ישראל, שיטת הבנייה הנפוצה עד המאה ה-19 הייתה גג שטוח, דבר שאיפשר לאוכלוסייה המקומית לישון עליו בימי הקיץ החמים, לתלות כביסה ולייבש מזון.
מחקר חדש של הדוקטורנטית אנט לנדס-נגר, שיוצג בכנס "ארכיאולוגיה בעת החדשה" של אוניברסיטת בר-אילן, מוכיח כי סגנון בנייה זה לא היה כאן מאז ומתמיד. לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, החל ייצור ושימוש בגגות רעפים חרסיתיים בסגנון בנייה אירופי, שהצבא הרומי ייבא לארץ. בתקופה הביזנטית התרחב הייצור התעשייתי של הרעפים לקירוי כנסיות, ומבנים שונים.
בעקבות הכיבוש הערבי בארץ, במאה השביעית לספירה, נעלם זמנית השימוש ברעפים והנוף האדריכלי שקידם את פני הבאים לארץ הקודש עד שלהי התקופה העות'מאנית התאפיין בגגות שטוחים ובכיפות אבן.
במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התבססותן של מעצמות אירופה בארץ ישראל ועליות היהודים לארץ, החל משלהי התקופה העות'מאנית, החל הייבוא של סגנונות בנייה מאירופה. בשנת 1883 כבר דיווח האדריכל קונרד שיק, במכתב ששלח לגרמניה, על השינוי האדריכלי שניכר לעין בירושלים.
שיק כתב: "עיר הקודש משתנה אט-אט ומאבדת את צביונה המזרחי". הסגנון החדש היה זר לאוכלוסייה המקומית והיו שאמרו שהרעפים האדומים על הבתים נראים כמו תרבושים. עקב מחירם הגבוה, שהאמיר עוד יותר בשל השינוע לאזור ההר, הוקמו בארץ במאה ה-19 -ראשית המאה ה-20 ארבעה מפעלים שייצרו רעפים בחיקוי רעפי מרסיי.
2 צפייה בגלריה
הדוקטורנטית אנט לנדס-נגר - ארכיאולוגית חוקרת באוניברסיטת בר-אילן
(צילום: רשות העתיקות)
עד כה זוהו בארץ כ-15 יצרני רעפים ממפעלים שונים ממרסיי ושלושה יצרנים מאיטליה, יוון וקפריסין. על הרעפים המיובאים הוטבעו מוטיבים מתחומים שונים בעיקר דתיים, בעלי חיים, צמחים, חפצים ואפילו איברי גוף כמו יד.
לנדס-נגר - ארכיאולוגית-חופרת במרחב ירושלים ברשות העתיקות ב-20 השנים האחרונות - הסבירה על חשיבות חקר ההיסטוריה של העת החדשה בתחום הארכיאולוגי: "השרידים והממצאים הארכיאולוגיים מאפשרים לשחזר את ההיסטוריה, ואת חיי היום יום של אוכלוסיות ותרבויות שונות למן העת העתיקה ועד היום.
לנדס-נגר היא דוקטורנטית במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שזכתה במלגת הנשיא ובפרס הרקטור לסטודנטים מצטיינים מכל התארים.
