גשושית החלל "וויאג'ר 1" (Voyager 1) של נאס"א יצרה קשר עם כדור הארץ ממרחק של יממת-אור אחת – ובכך הפכה לשליחה הראשונה של האנושות שחצתה את אבן הדרך ההיסטורית הזו, הרחק במרחבי החלל הבין-כוכבי. בקרי הטיסה קלטו את האות ששיגרה גשושית החלל, בדיוק 24 שעות לאחר שנשלח. זהו פרק הזמן שנדרש לאותות הרדיו על מנת לחלוף על פני מרחק של יותר מ-26 מיליארד קילומטרים במהירות האור.
יממת-אור היא יחידת מידה אסטרונומית למרחק, המוגדרת כמרחק שעובר האור בריק במהלך יממה אחת של 24 שעות. מרחק זה שווה לכ-25.9 מיליארד קילומטרים (כ-173 פעמים המרחק שבין כדור הארץ לשמש).
עבור הגשושית וויאג'ר 1 – ששוגרה בשנת 1977 – זהו עוד יום שנרשם בספרי ההיסטוריה. היא חלפה על פני צדק ב-1979 ועל פני שבתאי ב-1980, צילמה ב-1990 את התמונה המרוחקת ביותר אי-פעם של "הנקודה הכחולה החיוורת" (תצלום היסטורי של כדור הארץ ממרחק של כ-6 מיליארד קילומטרים), הפכה ב-1998 לעצם המרוחק ביותר מעשה ידי אדם, וב-2012 חצתה את הגבול שבין תחום ההשפעה של השמש לבין הריק העצום שבין הכוכבים.


ג'ון קסאני, מנהל הפרויקט של גשושיות החלל וויאג'ר 1 ו-2, אוחז בדגל קטן של ארצות הברית מדקרון. דגל זה קופל ונתפר אל תוך השמיכות התרמיות של וויאג'ר לפני שיגורה. לפניו מונחים תקליט הזהב (משמאל) והמארז שלו (מימין). ברקע ניצבת גשושית החלל וויאג'ר 2, בטרם הועברה אל כן השיגור בקייפ קנוורל שבפלורידה, ב-4 באוגוסט 1977
(צילום: NASA/JPL-Caltech/AP)
וויאג'ר 1 ואחותה התאומה, וויאג'ר 2 (Voyager 2), הן משימות החלל הפעילות הוותיקות ביותר של נאס"א. השתיים ממשיכות לשגר נתונים, אף שרוב המכשירים שלהן כובו כדי לאפשר להן להמשיך במסען. למעשה, וויאג'ר 2 הקדימה את התאומה שלה ושוגרה לחלל שבועיים קודם לכן (וויאג'ר 1 שוגרה ב-5 בספטמבר 1977). אולם מסלולה אל כוכבי הלכת צדק ושבתאי, ובהמשך אל אורנוס ונפטון, היה ארוך ואיטי יותר, והיא הגיעה אל החלל הבין-כוכבי רק בשנת 2018. לפיכך, וויאג'ר 2 צפויה להגיע למרחק של יממת-אור אחת מכדור הארץ רק בשנת 2035.
שתי גשושיות החלל מתפקדות היטב, בהתחשב בגילן המופלג – 49 שנים. הן ממשיכות לנוע בחלל במהירות של כ-61 אלף קילומטרים לשעה, ומקבלות את האנרגיה הדרושה להן מגנרטורים תרמואלקטריים רדיואיזוטופיים (RTG) המבוססים על דעיכה רדיואקטיבית של פלוטוניום-238. עידן הצילום שלהן הסתיים כבר לפני זמן רב, אך כמעט מדי יום הן משדרות לכדור הארץ פיסות מידע יקרות ערך על סביבתן, שאותה איש מעולם לא חקר קודם לכן.
כל אחת מהן נושאת עמה את מה שמכונה "התקליט המוזהב", הגדוש בצלילים מכדור הארץ. את הפרויקט הוביל האסטרונום המנוח מאוניברסיטת קורנל, קרל סייגן – שטבע גם את הביטוי "נקודה כחולה חיוורת" (Pale Blue Dot) בהתייחסו למבט האחרון של גשושית החלל וויאג'ר 1 לעבר כדור הארץ. נאס"א מעריכה כי התקליטים המצופים זהב – המשמשים כמעין קפסולות זמן עבור כל ישות או גורם שעשויים להיתקל בהם – ישרדו למשך למעלה ממיליארד שנים.






