יש מעט מאוד דברים שמצליחים לגרום לזרים מוחלטים לחייך אלייך ברחוב במדינת ישראל. גור נחייה עם וסט כחול הוא אחד מהם.
לפני פחות משנתיים בכלל לא דמיינתי שאהיה אחת מהאנשים האלה שמסתובבים בקמפוס עם לברדור צמוד אליהם, שקית חטיפים בכיס וטון סמכותי של מ"כית בטירונות. ובכל זאת, לקראת אמצע התואר התחיל להתגנב אליי רצון להיות משפחת אומנה לגור נחייה. יחד איתו הגיעו כמובן כל החששות האפשריים: איך בכלל עושים דבר כזה? מה אם זו התחייבות גדולה מדי? ואיך אמורים להיפרד מהגורון הקטן והמתוק הזה בסוף שנת האומנה, אחרי שניקשר אליו כל כך?
אבל לצד כל השאלות האלה הרגשתי גם ציפייה אמיתית. דמיינתי הליכות בוקר בפארק, חברויות חדשות בקהילת כלבי הנחייה באוניברסיטת בן-גוריון, אימוני משמעת וגינת כלבים. כך שבסוף החלטנו, בעלי ואני, פשוט ללכת על זה. ואז הגיע סיימון. גור לברדור קטן, לבן ומתוק בצורה לא הגיונית, כזה שמסתכל עלייך במבט תמים בזמן שהוא מנשנש את הצמחים בבית. התאהבנו בו מיד.
די מהר התחילה העבודה האמיתית: להשגיח שלא יאכל רהיטים, להוציא אותו ל"ביזי" (מילת קוד ל"בבקשה תעשה כבר פיפי") מסביב לשעון, לצאת איתו להליכות ולשמור על קור רוח כשהוא מחליט באמצע הרחוב שהוא סיים להיום, ומתיישב ללא כוונה להמשיך (כשבמצב כזה לא היה צעצוע אטרקטיבי בהישג יד כדי למשוך אותו קדימה, הייתי בבעיה רצינית).
עם כל הקושי, הגיע גם המון קסם. הקסם הזה כולל את הזכות להתעורר בבוקר לכשכושי זנב וליקוקים, ולקבל את אהבתו הנצחית של סיימון רק בזכות היותי מקור אוכל בלעדי עבורו. הוא כולל גם את החובה להסביר לילדים נרגשים למה אסור ללטף כלב נחייה בזמן עבודה, למרות העובדה שסיימון עצמו מכשכש בהתלהבות ומושך לעברם בכל הכוח, ואנחנו מרגישים את האור והשמחה שהוא מביא לכל מקום שאליו הוא מגיע איתנו.
ראינו איך הוא מבין אותנו ומפתח איתנו שפה משותפת, עם ההתקדמות בתהליך האימון שלו. התהליך בנוי בצורה הדרגתית, ועם הזמן חושפים את הכלבים לסיטואציות מורכבות יותר. לפני כמה חודשים הגיע סיימון לגיל שבו הוא מוכן לביקור בקניון. קפצתי לסידורים, והחלטתי לקחת אותו איתי. נשמע כמו בחירה הגיונית, לא?
המסע התחיל במבט חשדני של המאבטח בכניסה – סימנתי לסיימון להתנהג בטבעיות, והצלחנו לעבור בלי שאלות מיותרות. אך מיד הגיע האתגר הראשון: המדרגות הנעות. סיימון הסתכל עליהן, ואז עליי, ושוב על המדרגות. ניסיתי לשדל, לעודד, להדגים, אפילו עליתי מדרגה לבד כדי להראות לו שזה בטוח, אבל התזוזה שלהן גרמה לי ללכת אחורה כדי להישאר על המדרגה הראשונה, ונראה שרק גרמתי לזה להיראות עוד יותר מפחיד.
לבסוף נעניתי להמלצת עוברי האורח שהצטברו בתור מאחורינו ועלינו במעלית, ומשם – וואו. סיימון התנהג למופת. רגוע, קשוב, הולך יפה לצידי. הרגשתי גאווה עצומה. העבודה הקשה שלי משתלמת, הוא יהיה כלב נחייה מדהים!
ואז הגיע הרחרוח. לא של סקרנות כלפי כלב חדש, לא של רצון לנשנש ג'וק מהרצפה. לא רחרוח תמים כלל וכלל. הרחרוח הזה היה תוכנית פעולה. סיימון מחפש את דרכו לעבר המקום המתאים ביותר לעשות בו את צרכיו, ואני מבינה שזמני קצוב. במעבר למצב מבצעי, אני ממפה את נקודות היציאה מהקניון ומתחילה לרוץ, סיימון אחריי. אנחנו עוקפים בריצה אנשים מימין ומשמאל תוך שאני ממלמלת "סליחה, מצטערת..." אבל אין זמן. אם לא נגיע החוצה מהר תהיה פה בעיה, והמוניטין של כל גורי הנחייה בישראל ייפגע במשמרת שלי. אני מתקרבת ליציאה, מנסה למשוך את סיימון עם חטיפים ובמקביל להימנע מהתנגשויות, חולפת בריצה על פני המאבטח שכבר נראה מוכן להזעיק כוחות ביטחון – ויוצאים החוצה.
בשלב הזה אנחנו עוצרים ליד חלקת אדמה קטנה בצד הכביש, ומגיע רגע הניצחון. "סיימון, ביזי ביזי!" הוא עושה פיפי, וממשיך למספר 2. אני מוציאה שקית, אוספת, ובורחת הביתה בלי להביט לאחור.
עוד יום אימון מוצלח הסתיים לו, ונדמה לי שעכשיו כבר ברור מי באמת אילף את מי.
אילה אברמזון היא סטודנטית שנה ג' למדעי המוח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לפרטים נוספים על הצטרפות למשפחות האומנה לגורי נחייה, היכנסו לאתר המרכז הישראלי לכלבי נחייה
