הדינוזאורים נכחדו כבר לפני 66 מיליון שנה, ובכל זאת נדמה שהם נמצאים סביבנו כל הזמן. אנחנו רואים את שרידיהם המאובנים במוזיאונים, הם נוכחים בסרטים מצוירים, בחנויות צעצועים ועל גבי חולצות, וכמובן כולנו ראינו אותם בטלוויזיה ובקולנוע, בין השאר בסדרת סרטי פארק היורה. קשה כיום לתפוס כמה קשה היה לשכנע את העולם בקיומם רק לפני קצת פחות ממאתיים שנה. הראשון שעשה את זה היה רופא כפרי אנגלי חובב גיאולוגיה.
גדעון אלג'רנון מנטל (Mantell) נולד בשנת 1790 לאב סנדלר ולאם עקרת בית במחוז ססקס באנגליה. בגיל 15 התקבל לעבוד כשוליית מנתחים וב-1811 הוסמך רשמית לרופא. במקביל לעבודתו כרופא נשים פרטי הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לתחביבו כגיאולוג ואף פרסם כמה מאמרים על הגיאולוגיה של אזור מגוריו.
5 צפייה בגלריה
גדעון מנטל
גדעון מנטל
גדעון מנטל
(צילום: מתוך ויקיפדיה, נחלת הכלל)

בתקופה ההיא החל להתפתח העניין המדעי במאובנים. מנטל לא התעלם מהטרנד החדש ואסף שרידי מאובנים באזור ססקס. הכשרתו הרפואית ובקיאותו באנטומיה סייעו לו לא מעט בפענוח ממצאיו. בסלעי הקירטון על פני השטח הוא מצא בעיקר שרידים של בעלי חיים ימיים מתקופת הקְרֶטִיקוֹן העליון, לפני 100-66 מיליון שנה. ב-1819 הוא החל לחקור סלעים ממחצבה ליד העיר קוקפילד, שאפשרה לו לחזור אחורה בזמן לתקופת הקרטיקון התחתון, לפני 145-100 מיליון שנה, ולגלות את השרידים המאובנים הראשונים של יצורים יבשתיים מהתקופה הזאת שנמצאו עד אז באנגליה.

שיני הזמן

בין המאובנים שמצא היו כמה עצמות גדולות במיוחד, בהן שיניים עצומות של יצור לא מוכר שחשף במחצבה בשנת 1822. העובדה שהיו אלה דווקא שיניים אינה מפתיעה, שכן ציפוי האמייל שלהן מקל עליהן לשרוד ולהתאבן, בשעה ששאר חלקי הגולגולת נוטים להתפורר הרבה קודם.
לא היו אלה העצמות הגדולות הראשונות שהתגלו מתקופת הקרטיקון, אך הדעה הרווחת בקהילה המדעית בימים ההם הייתה שמדובר בשרידים של יונקים גדולים במיוחד. מנטל, לעומת זאת, סבר שהשן שייכת לזוחל צמחוני ענק. הוא השתכנע בכך סופית כשנתקל במוזיאון בשלד של איגואנה ונוכח בדמיון הרב בין שיניה לשן המאובנת. מכאן הוא הסיק שמדובר ביצור הדומה לאיגואנה, אך גדול ממנה פי עשרים, וקרא לו איגואנודון (Iguanodon).
5 צפייה בגלריה
שיני דינוזאורים שמצא מנטל ולסת של איגואנה בת זמננו
שיני דינוזאורים שמצא מנטל ולסת של איגואנה בת זמננו
שיני דינוזאורים שמצא מנטל ולסת של איגואנה בת זמננו
(צילום: מתוך ויקיפדיה, נחלת הכלל)


אחת השיטות העיקריות ששימשו אז לזיהוי מאובנים הייתה האנטומיה ההשוואתית – ענף הבוחן את המאפיינים החיצוניים הדומים והשונים של יצורים ממינים קרובים. הנחת יסוד בסיסית בתחום היא שקיים קשר ברור בין מבנה האיברים, ייעודם ותפקודם. לדוגמה, לזוחלים צמחוניים יש מערכת שיניים שונה מאוד מזאת של זוחלים טורפים, ואותו דבר נכון גם ליונקים אוכלי עשב לעומת יונקים טורפים. על כן מבנה השן שגילה מנטל לימד הרבה מאוד על היצור הקדום שהיא השתייכה לו, ושכנע אותו שמדובר ביצור צמחוני.

מחלוקת מדעית ודתית

כשהציג מנטל לראשונה את השן בפני חברי החברה המלכותית של לונדון, התייחסו שם בביטול לממצאיו וייחסו את השן לדג קדום או לקרנף גדול. ההתנגדות נבעה משילוב של תפיסות מדעיות שגויות עם אמונה דתית בסיפור הבריאה התנ"כי. בין ראשי המתנגדים היה הגיאולוג ויליאם בקלנד (Buckland), מראשי החברה המלכותית, שגילה ב-1824 את מאובן המגלוזאורוס הראשון. תחילה טען בקלנד שמדובר בשן חותכת של קרנף. אחרי גילוי המגלוזאורוס הוא כבר הכיר בכך שמדובר בלטאה גדולה, אך עדיין סבר שמדובר במין טורף.
גם חוקר הטבע הצרפתי הבכיר ביותר דאז, אבי האנטומיה ההשוואתית ז'ורז' קיווייה (Cuvier), דחה תחילה את פרשנותו של מנטל, אך עד מהרה חזר בו. ביוני 1824 הוא הודה בטעותו והכיר בכך שהשן שמצא מנטל היא של זוחל ענק, שהיה כנראה צמחוני. עם חותמת הכשרות הזאת, מנטל זכה בהכרה שהיה זקוק לה – האיגואנודון אכן היה יצור אמיתי שנכחד.
עדיין נותרה שאלה כבדת משקל: איך האיגואנודון נראה? אפילו על גודלו לא הייתה הסכמה. ההערכה הראשונה של מנטל הסתמכה על היחס בין גודל השן המאובנת שמצא לבין שיני איגואנה. מכאן הוא הסיק שאורכו של היצור הענק הגיע עד כדי מאה מטר. בהמשך הוא צמצם את ההערכה לכ-30-18 מטר. כעת נותר לגלות מה היה מבנה גופו של הנפיל הזה, ועל כך התגלעה מחלוקת עמוקה, מרובת יצרים, אגו ואפילו רשעות לשמה. במוקד עמדה השאלה אם היצור הנכחד צעד על שתי רגליים חסונות, כפי שסבר מנטל, או שמא הלך על ארבע כמו יונק, כדעתו של הפלאונטולוג האנגלי רב ההשפעה ריצ'רד אוון (Owen).
5 צפייה בגלריה
איגואנודון. אכל צמחים
איגואנודון. אכל צמחים
איגואנודון. אכל צמחים
(איור: shutterstock)

שודד הקרדיטים

אוון היה חוקר בולט שתרם רבות לחקר המאובנים, ואף ייסד את המוזיאון הנחשב להיסטוריה של הטבע. בנוסף הוא נודע בנטייתו לקחת לעצמו את הקרדיט על הישגיהם של אחרים. אחד מקורבנותיו העיקריים היה מנטל, שמסיבה שאינה ברורה לחלוטין עד היום התפתחה ביניהם יריבות מקצועית ואישית מלווה בתיעוב עמוק. במשך שנים לא מעטות התחרו השניים על פענוח ממצאים פלאונטולוגיים ועל זכות הראשונים על תגליותיהם. אוון ידע לקדם את עצמו הרבה יותר טוב, וכך קרה שלמרות תרומתו הראשונית של מנטל לזיהוי קבוצת בעלי החיים הנכחדת, מי שזכה בהכרה על כך היה דווקא אוון, כשטבע את השם "דינוזאור" (מילולית: "זוחל מטיל מורא") וניכס בכך לעצמו את הקבוצה כולה.
גם במחלוקת על מבנה גופם של האיגואנודונים הייתה ידו של אוון על העליונה במשך תקופה ארוכה. ב-1849, אחרי שזיהה עצמות מאובנות נוספות של איגואנודונים, הצליח מנטל להוכיח שלזוחל אוכל העשב היו שתי רגליים קדמיות קצרות ודקות, כך שמבנה גופם היה שונה מאוד מזה שייחס להם אוון – תיאור שכלל ארבע גפיים חסונות ועור עבה ומגושם. אך בשלב הזה מנטל כבר היה חולה ורחוק מעמדות השפעה, וכעבור שלוש שנים הלך לעולמו.
בינתיים אוון פעל להשליט את תפיסתו. הוא יזם תערוכה של פסלי דינוזאורים, שכללה שני איגואנודונים – אחד עומד על ארבע והשני רובץ. מבנה הגוף של שניהם תאם כמובן את המודל השגוי של אוון. כך התקבעה צורתה של החיה הנכחדת בתודעת הציבור למשך שנים רבות.
5 צפייה בגלריה
איגואנודון
איגואנודון
איגואנודון
(איור: shutterstock)


חיים של כאב

מנטל תרם עוד רבות לחקר הדינוזאורים, ולהבנת עולם החי הפרהיסטורי בכלל. בין השאר הוא גילה מאובן כמעט שלם של הילאוזאורוס (Hylaeosaurus) ושרידים מאובנים ראשונים של צטיוזאורוס (Cetiosaurus) ופלורוזאורוס (Pelorosaurus). למרות מאמצים ניכרים מצד יריבו המר אוון, האגודה המלכותית בלונדון העניקה לו באחרית ימיו מדליה על פועלו.
למרות הישגיו המקצועיים, בחלוף השנים לוו חייו האישיים לו בכאב וכשלונות. ב-1833 הוא עבר עם משפחתו לברייטון, אך לא הצליח לבנות למרפאה שהקים שם קהל מטופלים נאמן . מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר, עד שאשתו עזבה אותו וביתם הפך למוזיאון. ב-1841 הוא נפצע מפגיעת כרכרה בתאונת דרכים וסבל מאז כאבים עזים בגבו, שהפכו עם הזמן לנכות של ממש. ב-10 בנובמבר 1852 הוא נטל מנת יתר של אופיום לשיכוך כאבים ומת כעבור כמה שעות.

5 צפייה בגלריה
שלט על הבית שבו גר גדעון מנטל
שלט על הבית שבו גר גדעון מנטל
שלט על הבית שבו גר גדעון מנטל
(איור: shutterstock)
בניתוח לאחר המוות אובחנה עקמת בגבו. בצעד של נקמנות קטנונית במיוחד דאג יריבו הגדול אוון לשמר קטע מעמוד השדרה שלו ולצרף אותו לתצוגה פומבית של איברי אדם במכללה המלכותית למנתחים בלונדון, שם עבד כאוצֵר. הדגימה נותרה שם יותר ממאה שנה עד להשמדתה עקב חוסר מקום. במשך שנים רבות זכרו כמעט נשכח. רק בשנת 2000 נחנכה לבסוף אנדרטה לזכרו בשרידי המחצבה שליד מיידסטון, המקום שבו מצא את מאובני האיגאנודון הראשונים ב-1822.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי