חם, חם מאוד בבאר-שבע. לוהט אפילו. הטמפרטורות בשעות היום כמעט ולא ירדו השבוע מתחת ל-35 מעלות. אפילו יצורים מדבריים מובהקים כמו מרקוס, פלורה ופאונה, האריות הלבנים של פארק החיות החדש "מדבריום", התקשו להתמודד. "כל בעלי החיים שנמצאים פה מדבריים וגם אפריקניים. לא תהיה כאן חיה שלא מותאמת לחום או לקור בלילות", אומרת אביטל ברזנסקי (24), מנהלת מחלקת היונקים. "כמובן שאני עדיין אטפל בהם ואקרר אותם בימים חמים. האריות למשל מקבלים ארטיקים של דם".
נשמע מפנק. אפשר מתכון?
"זה בדיוק כמו שזה נשמע - דם קפוא. מקפיאים בדלי או קופסה גדולה מים עם דם של עוף, בקר, חזיר וחתיכות בשר. החתולים הגדולים שלנו מקבלים ארטיקים כאלה כמעט בלי הגבלה, תלוי בגודל".
המדבריום, שייפתח למבקרים במהלך ספטמבר, הוא פארק חיות (ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל) שלא דומה לשום דבר שראיתם. הושקעו בו 250 מיליון שקל, והוא משתרע על פני 140 דונם, עם כמאה מינים של בעלי חיים, המחולקים לארבעה בתי גידול מדבריים: הקניון, הערבה, נווה המדבר והסוואנה.
הוא שוכן סמוך למקום מושבו של הגן הזואולוגי הישן בעיר. מה שהחל כפינת חי בבית ספר עירוני בנווה נוי ב-1954, גדל לגן חיות קטן, שבשיאו פקדו אותו כ-150 אלף מבקרים בשנה. הגן נסגר סופית בסוף אוקטובר 2022 לצורך בניית המדבריום והעברת בעלי החיים לפארק החדש.
האריות הלבנים הם תוצר של הכלאה בידי בני אדם, ולכן לא יכולים לשרוד בטבע, נולדו בהונגריה, והגיעו לבאר-שבע עוד ב-2019. עכשיו הם כבר משתרעים בחצר שלהם במדבריום, רדומים בשמש. בפארק אין כלובים, אלא מחיצות זכוכית ותעלות. במדבריום השתדלו שההפרדה בין החיות למבקרים תהיה הכי טבעית שיש, תוך כדי התחשבות בטופוגרפיה.
אחת התצוגות המעניינות ביותר היא זו של הופ, הצ'יטה. "בואי, בואי, יפה שלי", ברזנסקי קוראת לה, "בואי, קטנה". הופ, שנמצאת כאן מחודש אפריל, היא מהתושבים הראשונים של הפארק. רק בת שלוש, הגיעה מגן חיות באירלנד, שם הצ'יטות האחרות לא קיבלו אותה. יש לה מום קטן באחת מרגליה הקדמיות, ולכן נזקקה לתשומת לב של המטפלים מגיל צעיר. "היא מאוד רגילה לבני אדם. בגלל שסבלה מבעיות רפואיות מאז שהייתה קטנה, היא חיפשה את חיבתם של המטפלים ולא של הצ'יטות האחרות. היא לא תהיה מיועדת לשחרור לעולם.
"הופ פה כבר כמה חודשים ובאה אלינו כשאנחנו קוראים לה, מה שלא ברור מאליו. לעבור בית עם חתול זה לא דבר קל, אז תארי לעצמך עם חתול גדול. גם הנמרים לקחו את המעבר קשה. ביומיים הראשונים אחד מהם לא אכל בכלל. רק אחרי כמה ימים אכל פולקע ואז מנה שלמה".
בקרוב יגיעו קרנפים מרוסיה. הספארי ברמת-גן יקבל אותם, ולאחר מכן הם יעברו למדבריום. יגיעו גם זברות נוספות וגנו. לאחרונה גם הגיע ההיפופוטם שמוליק. "הוא היה מאוד דחוי בלהקה שלו בספארי", מגלה ברזנסקי. "בהמשך יגיע גם חבר שלו, צ'יפופו".
אני מרגישה שיש פה מוטיב חוזר של דחויים.
"צריך לעזור לדחויים יותר. יכול להיות שגם הנמרים, אזאד ודסטאן, שהגיעו מגן חיות בצרפת, היו פחות פופולריים. הם באו לישראל לפני כשבועיים והם מאוד-מאוד חששניים. אבל לאט-לאט נראה שמשתחרר להם. אני מאמינה שבימים הקרובים נשחרר אותם לחצר".
חזקים בהארי פוטר
בבוני הגינאה, מין בסכנת הכחדה, הגיעו לפני שנתיים לבאר-שבע. כבר אז המדבריום היה בהקמה. הם היו להקה של 22 בבונים. תור בן ה-17 היה הזכר השליט, אך בתוך זמן קצר פאלו בן ה-11 קרא עליו תיגר, ובסוף ידו של פאלו הייתה על העליונה. "מלחמות המעמדות לא היו כמו מה שאנחנו רואים בממשלה. לא נעשו שיחות בבית הנשיא", מספרת ברזנסקי. "כל שבועיים תור הגיע למרפאה הווטרינרית וקיבל תפרים. אבל הוא לא ויתר. גם היום כל הזמן יש טוענים לכתר, כמו טאקה וטוגו, זכרים צעירים שמנסים את מזלם, אבל פאלו מראה להם שהוא הבוס. כל הזמן יש איזשהי דרמה אצלם".
הנקבות, ליילה, טילן, נהנדה, דואי ואייאן, רגועות יותר. "הן מסתדרות ביניהן ומאוחדות. הן ממליטות ביחד ומטפלות בצאצאים ביחד". זמן קצר לאחר שהגיעו לבאר-שבע כבר נולדו גורים חדשים. "האמהות עובדות פה קשה".
"המדבריום הוא מקום ענק, אבל היה משהו קסום בגן הזואולוגי הישן, שהיה קטן ומשפחתי ובטוח", אומרת ברזנסקי, שהחלה את תפקידה כבת שירות לאומי בגן הזואולוגי וכיום מתהלכת במדבריום בביטחון של מי שזו הממלכה שלה. "היה פה איזה משהו שמשך אותי. הרגשתי שפה אני צריכה להיות. זה נתן לי את השקט לעבוד עם החיות. לא כל אחד ייהנה לעבוד בחום, בשמש, בבוץ ולנקות הפרשות. צריך להיות לך איזה ג'וק במוח".
כל מי שעובד פה עושה זאת כי זה הייעוד שלו. "רדפתי אחרי חלום", אומר ראובן אלמלם (42), מנהל מחלקת הזוחלים. בחייו האישיים הוא מגדל שני כלבים, שני חתולים וטרנטולה, ולמד פחלוץ. "הגעתי לגן הזואולוגי דרך קרובי משפחה, שהכירו את מנהל הזוחלים בזמנו", מספר אלמלם, "זה תמיד עניין אותי. הלכתי אליו כשהייתי בן שמונה-תשע, אמרתי 'אני ראובן, אני רוצה נחש'. הוא עשה לי סיבוב בגן והתאהבתי. המשכתי להגיע בתור ילד ואחר כך כנער. יום אחד אמרתי לו: אני אהיה איפה שאתה יושב, אני אנהל את מחלקת הזוחלים. מבחינתי זה היה וואו, לראות את החיות ממרחק אפס".
אחרי שהשתחרר מהצבא נדד, עבד בחנות חיות ובמרפאה וטרינרית, ובמסגרתה הצטרף לטיפולים בגן הזואולוגי האהוב עליו. לפני שנתיים התקבל לעבודה בגן. "התחלתי כמטפל במחלקת יונקים, התמקצעתי בטורפים ומשם עברתי לזוחלים. עניין אותי ללמוד איך ליצור איתם קשר, העובדה שהם לכאורה פחות מגיבים אליך ולא באמת מחזירים חיבה. לפחות זו הנטייה לחשוב כך, למרות שזה לא נכון. כל פעם שאנחנו מדברים איתם הם ממש מגיבים וייגשו אלינו לקחת אוכל. עניין אותי לנסות להבין מה עומד מאחורי העולם שלהם".
ממש השבוע הם העבירו את הצבים הסודניים מהתצוגה הישנה שלהם בגן הזואולוגי. יש 26 מהם, כולם בני 50-40 וקרויים על שם ערי בירה באפריקה. "הם חיים מעל 100 שנה", מסביר אלמלם. "המבנה החיצוני שלהם מיוחד. יש להם המון דורבנות - בליטות שיוצאות מהשריון - בעיקר לזכרים, כדי להילחם על נקבות. יש גם דורבנות ברגליים, לחפירה ואחיזה. כשהעברנו אותם לתצוגה החדשה הם לא היו מרוצים שאנחנו מרימים ומושכים אותם. הדרך שלהם להתנגד זה לנשוף כמה שיותר חזק ולהתחבא, והדורבנות ברגליים מקשים לאחוז בהם. לכי תרימי צב ששוקל 80-70 קילו. זה לא קל. אבל התצוגה החדשה סיקרנה אותם. היום הם הסתובבו ואכלו כל מיני צמחים וממש התעניינו במקום".
את 15 תניני היאור הם קיבלו מחוות קרוקולוקו בערבה. הם נקראים על שם פרעונים, אז יש את רעמסס, סת', חתשפסות, ת'מסיס, אחנתון, אמון ועוד. "יש לנו מגוון גדול של נחשים, ארסיים ולא ארסיים, ונחשי ענק, שאלה פיתוני סלעים. יש מגוון גדול של נחשי ארץ ישראל, אפעה, שפיפון, פתן שחור ושני צפעים ועוד. חלק ירושה מהנגב ZOO (השם הממותג שנתנו לגן החיות הזואולוגי – א"ק) וחלק הגיעו אלינו במסגרת מחקרים והצלות ונשארו כאן. שפיפון אחד הגיע משדה בוקר כי סגרו את הנחשייה. אני קורא לו שפי. יש לנו שני חרדוני צב, שלושה חומטים כחולי לשון ולטאת כוח אפור. קוראים לה מלפוי. החבר'ה במחלקת הזוחלים אוהבי הארי פוטר חזקים".
הפלת המחיצות
תאריך סופי לפתיחה עדיין אין. "כל החברים והקרובים שלי שואלים", אומרת ברזנסקי, "אפילו הקוסמטיקאית שלי כל הזמן שואלת. אבל יש באר-שבעים שלא יודעים שיש פה גן חיות. יש אנשים שרוצים לבוא הנה כי מעניין אותם לדעת וללמוד. ויש כאלה, אותם אני פחות מחבבת, שמחפשים קרקס, שהחיות 'יעשו' משהו. היה בגן הקודם מבקר שהביא בשר מאטליז באופקים והחליט לזרוק את זה לאריות. יש כאלה שזורקים בננות לקופים. הבננה המתועשת מהסופר בכלל לא בתפריט שלהם".
בינתיים עדיין שותלים ומסדרים את הפארק החדש, שמצויד במצלמות ואבטחה, בתקווה שאף אחד לא יעז לגנוב מפה דבר. בגן הישן הסוריקטות עוד הצליחו לחפור לעצמן מנהרות לחופש ונמלטו, סמוך למבצע צוק איתן. במדבריום זה ממש לא הולך לקרות. עוד לא כל החיות הגיעו – הגמלים, למשל, ליר ושניר, עדיין לא עברו מחוות הגמלים בממשית – ורוב בעלי החיים עדיין בשלבי הסתגלות. כך לדוגמה התברר שהזברות, שהגיעו מהספארי, נבהלו מהג'ירפות, טוי (על שם השיר זוכה האירוויזיון) וטויגה, שהגיעו מגן החיות התנ"כי, ואחת מהן אף נקעה את הרגל תוך כדי בריחה. לכן הוחלט להפריד בין המינים ולהרגיל אותם זה לזה לאט-לאט.
פילים, בכל אופן, לא יהיו. "אני נגד פילים בגני חיות", מבהירה ברזנסקי. "זה דורש שטח מאוד גדול. אני חושבת שהם צריכים להיות בשמורות טבע. אלה חיות שצועדות אלפי קילומטרים. אני גם פחות בעד לשים קופי אדם בגני חיות כי הם סופר-אינטליגנטיים".
המדבריום מועמד לחברות בארגון גני החיות האירופי (EAZA), וככזה מותר לו להחזיק חמישה מיני חיות בסכנת הכחדה. בפועל יש כאן יותר. בפארק עובדים בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, מקבלים אליהם חיות בר פצועות ומטפלים בהן. בעלי החיים שהחלימו משוחררים חזרה לטבע, ואלו שבעלי סיכויים נמוכים לשרוד בטבע מקבלים פה בית חם.
ותיבת הנח המדברית הזו עוד תלך ותגדל. "כבר עכשיו גדלנו פי שלושה בתקציבים, בבעלי החיים ובכוח אדם לעומת הגן הקודם", אומר מנהל המדבריום זיו רשף, תושב קיבוץ דביר. אבל מה שמיוחד פה, מעבר לתצוגות של חיות הבר, זו הדרך שבה המבקרים לומדים עליהן, על המדבר ועל משבר האקלים והשפעתו על החי והצומח. באמצעות פעילויות אינטראקטיביות אפשר לעוף כמו נשר, להרגיש איך זה להיות ניצוד על ידי צ'יטה או לצוד כמו תנין יאור.
"אנחנו קוראים לזה הפלת המחיצות בין האדם לטבע", מסביר רשף את התפיסה בפארק החדש. "השיטה שלנו לגייס את האנשים היא דרך החוויה, דרך התנסות. בעזרת הקונספט הייחודי שפיתחנו אתם לא רק פוגשים את בעלי החיים במרחב, אלא חווים מה זה להיות בעלי חיים. נכנסים לנעליים שלהם. המבקר מקבל משימה בסימולטור, לדרוס את הלטאה או הנחש או הצב. עכשיו אתם הדורסים. ועכשיו אתם תארבו לחיות הבר על שפת הנהר או תהיו יעלים על קיר טיפוס או תצודו בלהקה כמו זאב. ככה אנחנו יוצרים הזדהות עם בעלי החיים. וזה יוצר, אנחנו מקווים, אמפתיה".
אתה מודאג מחוסר היכולת של צעירים היום לחוש את האמפתיה הזו כלפי חיות בר?
"אני מאוד מודאג. מדברים היום על הכחדה שישית. אנחנו היצורים השולטים פה, בקצה פירמידת המזון, אבל ברגע שקומות שלמות של הפירמידה יחלו ליפול, אנחנו ניפול גם. אנשים חושבים שהכדור הזה נועד לשרת אותם, אבל אם נהרוס אותו, דיננו ייגזר. אלה המסרים שאנחנו רוצים להעביר למבקרים. אנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול. הטבע יודע להחזיר את האיזון חזרה, רק שאנחנו נשלם על זה מחיר מאוד־מאוד כבד.
"החזון והבנייה של המדבריום הם סביב האלמנט החינוכי. הרי לאופרציה הזו, שמחזיקה בעלי חיים בשבי, צריכה להיות איזושהי הצדקה. השאיפה היא שתהיה הצדקה לכל פרט ופרט שנחזיק פה. יש בעלי חיים שאנחנו לא יכולים לשחרר לטבע כי הם פצועים או נכים או גודלו על ידי בני אדם. יש לנו שקנאים עם כנף אחת, ביבי, בוז'י ובוגי, וצבועה בשם לונה שלא ניתן לשחרר לטבע כי גודלה על ידי ילדים ברשות הפלסטינית.
"אם הפארק הזה היה רק לצורכי תיירות ובידור, לא הייתי פה. זה לא מעניין אותי ואני לא מאמין בזה. אז אנחנו לפחות עושים משהו חינוכי, וגם לוקחים חלק בפרויקטים של גרעיני רבייה. אנחנו מבינים היום שאם לא נתעורר, תוך 80-30 שנה בעלי החיים שאנחנו גדלנו עליהם לא יהיו. לא פילים ולא אריות, זברות או ג'ירפות. הם הולכים ונכחדים. לצערי זו המורשת שלנו לדורות הבאים".
