בסוף השבוע שעבר הוענקו בטקס חגיגי בשטוקהולם פרסי נובל ברפואה, פיזיקה, כימיה, ספרות וכלכלה (הפרס לשלום הוענק בטקס נפרד באוסלו). מבין שבעה מקבלי הפרסים בתחומי המדעים, רק אחת הייתה אישה: קרוליין ברטוצי (Bertuzzi) מארצות הברית, שחלקה עם שני עמיתים את הפרס בכימיה, על הישגיה בפיתוח תהליכים כימיים המאפשרים לחקור תגובות ותהליכים בתא החי, בלי להפריע לתפקודו.
לא רק שזה אינו מצב חריג, הוא גם לא ממש רע בהשוואה לשנים קודמות. בשנה שעברה לא קיבלה אף אישה פרס נובל במדעים. וכך גם ב-2019, ב-2017 וב-2016. שנת 2020 הייתה טובה יחסית - בין שמונה מקבלי הפרס במדעים היו שלוש נשים, רק קצת פחות מחלקן באוכלוסייה, וב-2018 קיבלו שתי נשים פרסי נובל במדעים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
ניצוצות מדעיים לחג האורים
הטפיל ששולט בזאב
חיסון חדש לקדחת דנגי: מחלות ללא גבולות
בשנים האחרונות אנו עדים למגמת שיפור כללית במספר הנשים שמקבלות פרסי נובל. בארבע השנים האחרונות קיבלו שתי נשים את הפרס בפיזיקה - מספר זהה לנשים שקיבלו אותו בכל 118 השנים שקדמו להן. גם בכימיה הוכפל בשנים האחרונות מספר הנשים שקיבלו את הפרס, מארבע לשמונה. בסך הכל, משנת 2000 קיבלו 13 נשים פרסי נובל במדעים, לעומת חמש בלבד בשנים 2000-1975. כך שלמרות מגמת השיפור, המספרים עדיין קטנים מאוד.
תסמין של אפליה עמוקה
עצם אזכורה של העובדה הזו עורר כמה תגובות נזעמות. "פרס נובל לא אמור להתעסק עם גברים/נשים. זה טמטום", נאמר באחת התגובות. "מי שטוב ומקדם את האנושות צריך לזכות בו. ואם יוצא שהרוב זה גברים, אז זה לא רלוונטי לפרס. זה אולי רלוונטי למין הנשי שאינו תורם מספיק למדע וצריך להשתפר". מגיב אחר הזהיר כי "עוד מעט כבר יתחילו לחלק פרסי נובל לנשים שלא תרמו כלום, העיקר שיהיה שיוויון"". ואחר כתב: "כדאי לבדוק את העובדות ולאמוד את אחוז הנשים שעסקו בפועל בתחומים אלה במאה האחרונה (והגיעו להישגים ניכרים כמובן) לבין אחוזן מקרב הזוכים, ולראות אם באמת יש כאן אפליה".
4 צפייה בגלריה
האמריקנים קרוליין ברטוצי ובארי שארפלס, והמדען הדני מורטן מלדל בטקס קבלת הפרס בכימיה
(צילום: AFP)
למרבה הצער, מגיבים אלה ונוספים מפספסים את הנקודה. העובדה שהרבה פחות נשים מגברים מקבלות פרסי נובל במדעים היא לא רק תוצאה של אפליה ישירה בהענקת הפרסים, אלא גם, ואולי בעיקר, תסמין של אפליה רחבה ועמוקה הרבה יותר. אכן, במהלך המאה העשרים הרבה פחות נשים עסקו במחקר מדעי מאשר גברים. האם זה היה מבחירתן? נראה שכן. האם זו הייתה בחירתן החופשית? במקרים רבים – לא.
מחסומים ומכשולים
פחות נשים מגברים עסקו במדע במאה האחרונה לא כי לא התחשק להן, ולא כי הן פחות טובות בזה, אלא כי זה היה כרוך בהתגברות על מכשולים רבים. נתחיל מזה שלימודי מדעים בתיכון לא תמיד היו פתוחים בפני נשים, קל וחומר לימודים באקדמיה. מרטה וינשטוק רוזין, לימים כלת פרס ישראל בחקר הרפואה, התקבלה רק אחרי מאבק ממושך למגמת מדעים בתיכון בבריטניה, שהייתה סגורה בפני הבנות. הגנטיקאית האמריקנית ברברה מקלינטוק, לימים כלת פרס נובל ברפואה, לא יכלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת קורנל, כי הפקולטה לא קיבלה נשים, ונאלצה לפלס את דרכה לתחום שעניין אותה דרך לימודי חקלאות.
נשים שהתגברו על המחסומים האלה נאלצו להתמודד במקרים רבים עם סביבה שוביניסטית, זלזול מתמשך מצד בוסים ועמיתים, הטרדות מיניות ואפליה בשכר ובתנאי ההעסקה. רוזלין יאלו, פיזיקאית שקיבלה לימים פרס נובל לרפואה, סיפרה כי כשקיבלה רק ציון "טוב מאוד" בקורס מעבדה אמר לה ראש המחלקה כי זו הוכחה שנשים אינן מתאימות לעבודת מעבדה. ליזה מייטנר, שעבודתה סללה את הדרך לפרס נובל בכימיה שהוענק לעמיתה, אוטו האן, נאלצה לעבוד שנים במרתף של אוניברסיטת ברלין, משום שהכניסה למעבדות נאסרה על נשים, וגם לא קיבלה שכר על עבודתה. האסטרונומית האמריקאית ורה רובין עבדה במשך שנים במצפה כוכבים שלא היו בו שירותי נשים, עד שנאלצה לקבוע עובדות בשטח באמצעות שלט שהכינה בעצמה.
מי ששרדו את כל הקשיים ואת האווירה הרעילה, נאצלו להתמודד לפעמים עם גניבת קרדיט על הישגים שלהן, מניעת קידום והתעמרויות נוספות. האסטרונומית הבריטית ג'וסלין בל-ברנל, שגילתה ראשונה את הפולסארים, נאלצה לראות את המנחה שלה ואת מנהל המחלקה מקבלים פרס נובל בפיזיקה על התגלית שלה. התופעה של גניבת קרדיט מנשים נפוצה עד כדי כך שניתן לה שם, אפקט מטילדה, על שם פעילת זכויות האדם מטילדה ג'וסלין גייג' (Gage).
נוסף על אלה, מבנה המערכת האקדמית, הדורשת לעיתים נסיעות רבות, ולרוב גם פוסט-דוקטורט במקום אחר, היא מכשול בפני נשים שרצו גם קריירה וגם להקים משפחה ולא היה להן בן זוג שהיה מוכן לשבור את המוסכמות החברתיות ולקחת על עצמו את גידול הילדים. רבות מהנשים שהצליחו המדע במאה העשרים אכן לא הקימו משפחה, כי זה פשוט לא היה אפשרי בתנאים האלה. עמיתיהן הגברים, לעומת זאת, השאירו לרוב את גידול הילדים לנשותיהם, והמשפחה לא הייתה מחסום לקריירה שלהם.
לצערנו, למרות שיפור מסוים, גם עמוק לתוך המאה ה-21 המצב עדיין רחוק מלהיות אידיאלי. מחקר של האקדמיות הלאומיות בארצות הברית מצא כי עשרות אחוזים מהחוקרות והסטודנטיות במדעים, הנדסה ורפואה חוו הטרדה מינית ואפליה מגדרית. והמחקר אינו מתקופתן של מקלינטוק או ליזה מייטנר: הוא פורסם בשנת 2018. עדויות נוספות על כך שגם כעת המצב רחוק מלהיות משביע רצון סיפק הסרט התיעודי המצוין Picture a Scientist, משנת 2020. כמובן זה לא קורה בכל מקום, ולא כל הגברים באקדמיה הם שוביניסטים, אבל התופעות האלה עדיין קיימות והיו נפוצות הרבה יותר לפני כמה עשרות שנים. גם הקושי לשלב בין משפחה וקריירה עדיין קיים, וכנראה אחראי במידה רבה לתופעת "הצנרת הדולפת", שבה בכל שלב של ההתקדמות האקדמית – תואר ראשון, תואר שני, דוקטורט, פוסט דוקטורט, קביעות ופרופסורה – יש פחות ופחות נשים.
הדוגמאות המעטות שהבאתי כאן הן של נשים ששרדו את כל הקשיים והאפליה המובנית והגיעו לצמרת. על כל אחת כזו יש ודאי מאות ואלפי נשים מוכשרות שוויתרו על קריירה מדעית כי לא רצו לוותר על משפחה, ורבבות נשים חכמות ומוכשרות שלא היו להן תעצומות נפש להתמודד עם האווירה השוביניסטית, היחס המזלזל והמאבק התמידי על הזכות הבסיסית לתנאים שווים. לו הייתה להן אפשרות בחירה אמיתית, סביר להניח שהיינו רואים הרבה יותר נשים באקדמיה, וגם הרבה יותר כלות פרסי נובל.
חלק מהעניין של הבחירה נובע גם מלדעת שלא יציבו לך מחסומים בדרך לצמרת רק משום שאת אישה. אם חוקרת צעירה רואה שמספר הנשים הזוכות בפרסי נובל הוא זעום - המסר שמחלחל אליה זה שלא משנה מה תעשה וכמה תצליח, הסיכוי שלה לזכות בנובל הוא אפסי. לעומת זאת, כשגם הפרסים האלה מוענקים באופן שוויוני יותר, למי שזה מגיע לה בזכות הישגיה, גם המסר הזה מחלחל למטה. לא מדובר ב"אפליה מתקנת" או בהענקת פרסים לנשים שאינן ראויות לכך רק מפני שהן נשים. הרעיון הוא פשוט לחדול מהמנהג, שכנראה עדיין נפוץ, למנוע מתן פרסים, תארים או תפקידים לנשים הראויות לכך – רק מפני שהן נשים.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
