כמעט 70 שנה חלפו מאז מותה הטרגי של רוזלינד פרנקלין: מדענית יהודייה-בריטית מבריקה ונמרצת, שהלכה לעולמה עוד לפני גיל 38 ולא זכתה בהכרה הראויה לה. כמה שנים לפני מותה ב-1958, עמיתיה ויריביה במירוץ לפענוח מבנה הסליל הכפול של ה-DNA, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, לא נתנו לפרנקלין קרדיט הולם במאמרם המפורסם על תרומתה להישגם. התרומה הזאת באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ב"תצלום 51" שלה, תמונה שצילמה במסגרת ניסוייה בקריסטלוגרפיה. בשיטה זו מנסים לפענח את המבנה המרחבי של מולקולות באמצעות מעקב אחרי הפיזור של קרני רנטגן שפגעו ב-DNA. בתמונה הזאת נראית בבירור צורת X, שמעידה על מבנה סלילי של המולקולה ואף רומזת שמדובר בסליל כפול.
אף שתרומתה המדעית של פרנקלין ברורה כיום מעבר לכל ספק, וגם ווטסון וקריק הודו בכך ברבות השנים, נותרה עדיין שאלה מנקרת: האם פרנקלין עצמה הבינה את חשיבות התמונה שצילמה? האם הידע שהיה ברשותה אפשר לה להבין שאכן מדובר בממצא משמעותי בפענוח מבנה ה-DNA? היסטוריון המדע אליסטר ספונסל (Sponsel) והקריסטלוגרף בריאן סאטון (Sutton) בוחנים את השאלה במאמר חדש בכתב העת Journal of the History of Biology.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
בן 3 החלים מסרטן כבד גרורתי בזכות טיפול ניסיוני
הנגיף שמפריד בין בני האדם לשימפנזים
תוכנית הירח של סין
מבט חוזר
העיון ההיסטורי בעשייה המדעית של פרנקלין וביחס המתעלם והלא מכבד כלפיה נמשך כבר 70 שנה. במאמרם המכונן של ווטסון וקריק משנת 1953, שבו הם הציגו את מבנה הסליל הכפול של מולקולת ה-DNA, הופיע משפט אחד בלבד בפסקת התודות על תרומתה, בצורה שרמזה שהיא אומנם ביצעה את הצילום המכריע אך לא פירשה כהלכה את משמעותו. בסופו של דבר לא זה היה הדבר שמנע ממנה את קבלת פרס נובל, אך הזלזול בה פגע במעמדה האקדמי ובשמה.
הפרס ברפואה על פענוח מבנה ה-DNA הוענק רק ארבע שנים אחרי מותה של פרנקלין לווטסון וקריק וכן למוריס וילקינס (Wilkins), מנהל המעבדה של פרנקלין בקינגס קולג', שמסר את הצילום בלי ידיעתה לווטסון ולקריק.
בניגוד לטענות שרווחו לאורך השנים, פרנקלין הבינה היטב מה היא ראתה. רוזלינד פרנקלין במעבדה ב-1955
(צילום: MRC Laboratory of Molecular Biology, CC BY-SA 4.0)
נראה שווטסון עצמו מילא תפקיד מרכזי בהדרה של פרנקלין. אף שאין מחלוקת על הישגיו המדעיים המשמעותיים בתחומי הביולוגיה המולקולרית, הביופיזיקה והגנטיקה, שורה ארוכה של התבטאויות בעייתיות שלו כלפי נשים, מיעוטים וגזעים מעיבות על מורשתו המדעית. עם זאת, ספרו האוטוביוגרפי "הסליל הכפול" משנת 1968 חשף לציבור את עבודתה המחקרית של פרנקלין, גם אם עשה את זה בצורה שהקטינה אותה והאדירה את חלקו בתגלית.
במשך השנים מחברות המעבדה של פרנקלין, כמו גם רצף הצילומים שקדמו לתצלום 51, עוררו עניין רב עבור היסטוריונים של המדע. הטענה שהיא לא הבינה את מה שראתה במו עיניה לא תאמה את מה שידוע על הצטיינותה המדעית וכושרה האינטלקטואלי.
במחקר הנוכחי חזרו ספונסל וסאטון לתמונה שצילמה פרנקלין כנראה שעות אחדות לפני תצלום 51, וקיבלה את השם צילום 49. גם הוא הציג תמונה דומה, אך חלק ממנו נחתך עקב סטייה במיקום סרט הצילום. ממחברות המעבדה של פרנקלין עולה בבירור שהיא זיהתה את המבנה הסלילי והשתמשה בו כדי לחשב את האורך של כל ליפוף בסליל – 3.4 ננומטר. כמו כן היא העריכה שבכל ליפוף של הסליל נערמות כעשר שכבות של בסיסי DNA – היחידות הכימיות שמהן מורכבת המולקולה. כיוון שהתצלום הזה לא היה נקי מספיק היא חזרה על תהליך הצילום. כך בא לעולם תצלום 51, שהציג תמונה ברורה וחד-משמעית יותר. לכן, טוענים החוקרים, אין פלא שהיא לא ציינה במחברותיה מה רואים בתצלום 51, שהרי כבר עשתה את זה עם התצלום הקודם.
לא רק הבינה את מבנה הסליל, אלא גם חישבה מאפיינים חשובים שלו ופירטה אותם במחברת בנוגע לצילום הקודם. גירסה גולמית של צילום 49 (משמאל), ולידה הגירסה החתוכה של צילום 51 שפורסמה במאמר המדעי
(צילום: קינגס קולג', מתוך מאמר המחקר)
בשנת 1953, באותו גיליון של נייצ'ר שבו התפרסם המאמר הידוע של ווטסון וקריק, פרסמו פרנקלין ועמיתה, תלמיד המחקר ריימונד גוסלינג (Gosling), את ממצאיהם, ובהם תצלום 51, וההשערה שמבנה ה-DNA הוא אכן סלילי, ואף שמדובר בסליל כפול. במקביל חקרה פרנקלין צורה גבישית אחרת של DNA, שהייתה פחות עשירה במים ולכן סיפקה דפוסים עשירים יותר בפרטים בהשוואה לתצלומים 49 ו-51, אך בה בעת מורכבים יותר לפענוח.
פרנקלין עברה מקינגס קולג' אל קולג' בירקבק, שם הקימה קבוצת מחקר עצמאית. אך כעבור זמן לא רב היא חלתה בסרטן השחלות ומתה בגיל 37 בלבד. כשוועדת פרס נובל דנה בהענקת הפרס לפיזיולוגיה או רפואה לשנת 1962, מועמדותה לא עמדה על הפרק שכן הפרס לא מוענק למדענים אחרי מותם. היסטוריונים של הביולוגיה אשר עיינו במחקר החדש קיבלו את הממצאים החדשים בהתלהבות, ואף אמרו שהמחקר מביא עימו לא רק דיוק היסטורי, אלא גם צדק.
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
