כמעט שלושה עשורים שליאת כחלון – תושבת בית דגן ואמא לעידו - פועלת בתחום החינוך. כיום היא מנהלת גן עירוני בראשון לציון, ועוסקת יום-יום בטיפוח, הכלה והובלת ילדים. אך לצד העשייה החינוכית, יש בליאת צד נוסף - רגשי, שקט ומתבונן - שמצא את ביטויו הטבעי בעולם הצילום, אליו נכנסה לפני כשבע שנים. מאז, הצילום הפך לחלק בלתי נפרד ממנה.
הצילום משרה שקט בליבה, מקרב אותה לטבע, ומלמד אותה לראות את העולם קצת אחרת. גם בנה עידו (19) התאהב בעולם הצילום והוא משרת כיום כצלם צבאי. "הצילום מאפשר לנו לבלות יחד זמן איכות, לצאת לטיולים משותפים בארץ ובחו"ל, לשוחח ולהעמיק את הקשר - מתנה נדירה ויקרה", אומרת ליאת.
בבית שבו גדלה הייתה אהבת הארץ והטבע חלק מהשגרה והערכים. כשהפכה לאימא, היה לה זה מובן מאליו שתעביר את החוויה הזו לבנה. באחד הטיולים בחו"ל אליו יצאו עם חברים צלמים נוצר הקליק האמיתי שלה לעולם הצילום. "צפיתי בהם מתלהבים מכל ציפור, מצלמים ולוכדים רגעים - וזה עורר בי השראה. כשחזרנו לארץ, רכשתי ציוד צילום ומאז אני פשוט שם - בשטח, עם המצלמה", היא מספרת.
ליאת מעולם לא למדה צילום בצורה רשמית, אלא דרך התנסות - "תוך כדי תנועה" ניסתה, צילמה והתייעצה עם חברים מנוסים. השטח היווה עבורה כיתה, שם למדה להכיר את העולם שנחשף בפניה.
ליאת הכי אוהבת ומתחברת לצילום טבע - ציפורים, יונקים וכל מה שביניהם. כששואלים אותה מהו הרגע הכי חזק שזכור לה כצלמת, היא נזכרת בפעם הראשונה שבה יצאה עם ציוד הצילום החדש לשטח. "הייתה שם התרגשות שאי אפשר לשחזר - הפעם הראשונה שחוזרים עם תמונה. בדיעבד, אני יודעת שהתמונה ההיא לא הייתה מושלמת - רחוק מזה", משחזרת ליאת. "עם זאת, הרגשתי על פסגת העולם. מאז, התחושות הללו של גילוי, חיבור, התרגשות וסיפוק מלווה אותי בכל יציאה לשטח".
כל פעם שליאת יוצאת לצלם היא כמו הרפתקה חדשה - חיפוש אחרי המטמון. היא לעולם לא יודעת מה תפגוש, את מי תראה או אם תצליח בכלל לצלם. "באחת הפעמים יצאתי לבד לשדות של אחד הקיבוצים, ומצאתי את עצמי לפתע עומדת מול ציפור נדירה שהגיעה לארץ - חיוויאי להטוטן - וצילמתי אותה. ההתרגשות, ההפתעה, הסיפוק - אלו הרגעים שגורמים לי להמשיך שוב ושוב".
בניגוד לסוגי צילום אחרים, בצילום טבע אין שום ודאות - לפעמים חוזרים בלי תמונה אחת מוצלחת. על כן, מודה ליאת, כשיש הצלחה היא מרגשת פי כמה. בתקופת הקורונה, כשכולנו היינו סגורים בבית וחיפשנו רגעים של נשימה, היא ניצלה את העובדה שסמוך למקום מגוריה יש פרדס גדול ושדות פתוחים.
השטחים הללו הפכו למפלט עבורה ואפשרו לה להתנסות בתחום צילום חדש - צילום מאקרו (צילומי תקריב). חברה השאילה לה עדשת המאקרו, ומשם הדרך לכיבוש ליבה הייתה קצרה. ליאת התאהבה בעולם הזעיר, יצורים קטנטנים שבדרך כלל לא שמים אליהם לב.
אחד האובייקטים האהובים עליה לצילום הוא דבורי הבר. הן אולי קטנות, אבל יש בהן עוצמה מדהימה. יש להן תפקיד קריטי במערכת האקולוגית, אבל לרוב הן זוכות לפחות מדי תשומת לב. מעבר לחשיבות שלהן - הן פשוט יפהפיות. כל אחת נראית אחרת: צבעים, טקסטורות, צורות - אין סוף לגיוון. לכן, כל מין חדש שליאת מצלמת מרגיש כמו בונוס קטן.
"לא פעם יצא לי לנסוע רחוק במיוחד כדי לתעד דבורה שעוד לא פגשתי. לפעמים, כשנדרש אפילו לצאת לצלם בלילה - למרות שאני לא חסידה גדולה של שיטוטים ליליים בשטח - הרצון לפגוש, לתעד ולצלם דבורה שעדיין לא פגשתי גובר על הכול", מספרת ליאת.
ואם תהיתם מדוע ליאת לא ממהרת לצאת לצילומים ליליים - יש לכך סיבה טובה, ואף בלתי נשכחת. "באחד הלילות יצאתי לצלם עם חברה, ועמדנו צמודות למבנה קטן. הייתי מרוכזת בזבוב רחף, כשלפתע ראיתי בזווית העין אילנית מצויה, ממש במרחק של מטר ממני", היא משחזרת. רגע לאחר שהספיקה לצלם כמה תמונות בודדות, שמעה קולות מוזרים. "בהתחלה חשבתי שמדובר במשאבה, אבל אז הבנתי לתדהמתי שזו נשיפת אזהרה של נחש צפע. מי שלא שמע את זה אף פעם לא יבין כמה זה מפחיד. ברגע שהבנו במה מדובר - פשוט ברחנו".
ליאת מחייכת ואומרת: "הטבע מזמן לנו מפגשים שלא תמיד תכננו - חלקם קסומים, חלקם מפתיעים, אחרים מלחיצים – אבל כולם חלק מהחוויה".
במהלך השנים, ליאת שדרגה והרחיבה את ציוד הצילום שברשותה, על מנת לאפשר גמישות והתאמה למגוון תחומי צילום. בצילומי מאקרו היא משתמשת פעמים רבות בטכניקת הערמת פוקוס (Focus Stacking). שיטה זו נועדה להרחיב את עומק השדה ולהגיע לפוקוס מלא על כל הפרטים - מה שלא ניתן ללכוד בצילום בודד.
למרות שליאת מתמקדת בצילום טבע, היא שואבת לאורך השנים השראה מצלמים רבים במגוון רחב של תחומים – נוף, רחוב, תרבויות, מיניאטורות ועוד. כל סגנון בו התנסתה פתח את עיניה, הרחיב את ראייתה היצירתית והעמיק את ההבנה של אור, קומפוזיציה וסיפור בצילום.
דרך הצילום, מצליחה ליאת להכיר את הארץ לעומקה, לאורכה ולרוחבה. בזכות המצלמה שלה הרחיבה את הידע וההיכרות שלה עם הטבע הישראלי - בעלי החיים, הצמחים, וסביבות המחייה שלהם - ולמדה להתבונן בפרטים הקטנים והגדולים שמרכיבים ביחד את הארץ היפה שלנו.
עם זאת, לא רק חוויות הארץ חקוקות בליבה, אלא גם חוויה נוספת ובלתי נשכחת בטנזניה, שפתחה עבורה חלון לעולם העשיר של צילום בטבע בחו"ל. "החוויה הזו הותירה בי השראה ורצון להמשיך לחקור ולצלם מעבר לגבולות הארץ", היא אומרת.
כשליאת מדברת על הצילום ועל ילדי הגן הקול שלה מתרכך. עבורה, הצילום הוא לא רק יצירה, אלא גם דרך לספר סיפור, להנגיש את היופי שבטבע ולעורר מודעות לחשיבות שבשמירה עליו. "זו שליחות קטנה שמתחילה בפריים אחד - לראות, להתרגש, ולהתחבר", היא סיפרה.
את החיבור הזה ליאת משתדלת לטפח כבר מגיל צעיר, והוא בא לידי ביטוי גם בעשייה שלה בגן. היא חושפת את הילדים לצילומים שלה בהקשר לנושאים הנלמדים, ומאפשרת להם לצלם בעצמם באמצעות טלפונים ניידים ועדשות מאקרו מיוחדות. דרך התיעוד של עלים, חרקים, זחלים ודברים קטנים מהטבע שסביבם – מתרגלים ילדי הגן התבוננות, מפתחים רגישות וקשב, ומגלים את העולם בעיניים סקרניות ואכפתיות.
ליאת שואפת להמשיך להשתפר, ללמוד ולהתפתח כצלמת. "ההכרה וההערכה חשובות לי – הן מחזקות, מדרבנות ומסמנות לי שאני בדרך הנכונה. כשאנשים מתחברים לצילומים שלי ונותנים פידבק חיובי, זה תמיד מרגש וממלא אותי. אבל זה לא מה שמניע אותי לצאת שוב ושוב לשטח – הלב של העשייה נמצא בשקט שבין הצילומים, בחיבור לטבע, ובהתרגשות שבלכידת רגע אמיתי".
האגודה נוסדה על מנת לקדם את צילום הטבע בישראל. בין מטרותיה: עזרה בשימור המערכת האקולוגית בישראל, חינוך להכרה ושמירה על הטבע והסביבה והעלאת המודעות לנושאים סביבתיים בקרב צלמי הטבע וכלל האוכלוסיה.
האגודה הינה ארגון ללא מטרות רווח הנוסד מטעם צלמי הטבע ולמען צלמי הטבע וככזה נועד לאפשר לצלמי הטבע בארץ ללמוד ולהתפתח בדרך של הפריה הדדית, שיתוף, למידה, מפגשים משותפים והרצאות, תוך כדי העלאת קרנו של צילום הטבע בישראל, והגברת תרומתו לחברה ולשמירת הסביבה.
