פעם, בתקופה אחרת בחייו, ד"ר ארז יוסקוביץ, מומחה לבודהיזם יפני ומורה דהרמה - היה נוהג להתחיל את הבוקר עם קרואסון בארומה. יוסקוביץ מתאר את צורת החשיבה שליוותה את ההרגל, מעין "תודעת קרואסון": האם הוא טרי? האם פריך באופן מקסימלי? מה לעשות אם הזמנתי שוקולד, וקיבלתי שקדים? "התודעה הזאת, שמאופיינת בבררנות והעדפות - היא בדיוק מה שהדרך הבודהיסטית מנסה לסתור", מעיד יוסקוביץ. "גם אם המוצר לא נמצא במצבו האידיאלי, אנשים רבים עבדו עבורו: גידלו את החיטה, ייצרו את הבצק. המתרגל הבודהיסטי מבין שהסיבה לסבל שלו היא ההעדפות והבררנות של התודעה, ולא מידת הטריות של הארוחה שלו".
אבל מי מאיתנו חושבים על "מאחורי הקלעים" של הקרואסון? כמה מאיתנו בכלל מוקירים תודה על מה שמונח על הצלחת שלנו? ומעבר לכך - איך אפשר להסביר את העובדה שבני האדם לא רק שלא מעריכים את הביס שלהם, אלא גם פוגמים בכל אחד מהגורמים שיוצרים אותו? עם תהיות מהסוג הזה מנסה להתמודד הגישה שקרויה גם "אקו-דהרמה" (Ecodharma): נקודת המפגש בין הדרך הבודהיסטית לאקולוגיה ולקיימות, שמעניקה מבט בודהיסטי-מודרני על משבר האקלים והסביבה.
המושג "אקו-דהרמה" נטבע לראשונה ב-2019 על ידי פרופ' דיוויד לוֹי, סופר ומורה זן. "הדבר העיקרי שהתורה הבודהיסטית יכולה להציע למאבק האקלימי הוא מצע פילוסופי", מעיד יוסקוביץ, שעוסק בהרחבה בנושא בפרק "אקודהרמה - בודהיזם ומשבר האקלים" של הפודקאסט "להתעורר - מבוא לבודהיזם ופילוסופיה של המזרח" בהגשתו. "לראיית העולם הבודהיסטית יש מטבעה היבט שאפשר לכנות 'אקולוגי': היא עוסקת בסבלם של כל היצורים - מה גורם לו, למי הוא נגרם ואיך אפשר להפחית אותו ולעשות יותר טוב בעולם".
ערים?
קשה ומטעה לנסות ולהסביר תורה כמו הבודהיזם על רגל אחת, בוודאי בהתחשב בכך שיש לה זרמים רבים כל כך, ומאמינים מגוונים כל כך; לפי ההערכות, כיום חיים בעולם כ-506 מיליון בודהיסטים. ובכל זאת, אם ניאלץ להצביע על מעין גרעין משותף לכל זרמי הבודהיזם, זוהי השאיפה להגיע להארה, שקרויה "נירוונה" ("דעיכה" בסנסקריט): שחרור מהסבל או אי-הנוחות הקיומית שמאפיינת את חיינו, בעזרת ה"דהרמה" – הדרך הרוחנית.
מקורו של הסבל, לפי התורה, הוא בתפיסת מציאות שגויה: אנחנו מניחים שהכול, כולל אנחנו עצמנו, מורכב מאלמנטים קבועים ובעלי מהות - בעוד לפי הבודהיזם, המציאות היא שינוי מתמיד ונטול קביעות, והכול חולף. מי שמתעוררים מהאשליה רואים את טיבה האמיתי של המציאות, וכחלק ממנה את טיבו האמיתי נטול המהות של האדם: או במילים אחרות, שאין "אני".
לפי התורה הבודהיסטית, בני האדם לא מתנהלים כמי שמבינים שהמציאות היא שינוי מתמיד, אלא נקשרים ומשתוקקים פעם אחר פעם למוצרים, לתחושות ולרעיונות - שכולם, למעשה, ברי חלוף. כולנו חשים זאת כל הזמן: יש לנו תשוקות קצרות טווח ("קרואסון, עכשיו"), ותשוקות ארוכות-טווח ("אני רוצה להיות אופה מצליחה"). התשוקות הן מבוססות-היררכיה, ויוצרות היררכיה: אנחנו תמיד רוצים או דוחים דבר אחד על פני אחר.
ההיררכיה הזאת גם בוראת תפיסת מציאות: כולנו מקטלגים את סביבתנו באופן שמתעדף אדם אחד על פני אחר, קבוצת אנשים אחת על פני שנייה. המתרגלים הבודהיסטים, שמבינים שהם עצמם בסך הכול חלק משטף שאין בו היררכיה, תופסים את המציאות אחרת – ומגיבים אליה בהתאם. לפי התורה, מי שרואים אחדות בכול – לא מתעדפים, ומי שלא מתעדפים – רוצים בטובתם של הסביבה והיצורים כולם. כאן, בין היתר, נכנסת ה"אקולוגיה" שב"אקו-דהרמה".
למרות החיבור שנראה טבעי, ליוסקוביץ יש הבהרות לגבי המושג והיחס אליו. "אקו-דהרמה הוא מונח שיש בו הכלאה – בדיוק כמו השם עצמו, שמורכב ממילה לטינית ומילה סנסקריטית שחוברו יחד", הוא אומר. "חשוב לציין שזהו חיבור מודרני. הדהרמה מלמדת עקרונות של היות בעולם, והם תמיד אותם עקרונות. אם מבינים אותם כהלכה, אפשר ליישם אותם במגוון תחומי חיים – ואקולוגיה בתוכם".
כל המינים הביולוגיים מצויים בתלות הדדית
האקו-דהרמה מאפשרת לנו לבחון את משבר האקלים במבט בודהיסטי-מודרני – למשל, לתהות על הפער שבין מידת ההזדקקות והתשוקה שלנו למשאבי כדור הארץ, לבין ההרס שאנחנו גורמים להם. "בודהיסט כנראה היה מסביר את התופעה דרך אותם הכוחות שמניעים את בני האדם: בורות וחמדנות", מעיד יוסקוביץ. "אל התשוקות שאי אפשר לספקן, שמניעות אותנו, נלווה חוסר ההבנה העמוק שלנו לכך שעבורן אנחנו גורמים נזק לבעלי חיים, ליערות ולבני אדם אחרים".
עקרון חוסר המהות וההשתנות של הכול - ומכאן גם התפיסה שלפיה "אין אני", עשויים גם הם להועיל להבנה של הפער שגורם לנו לפגוע בסביבתנו. "לפי הבודהיזם, בהתאם לעקרון זה, צורת המחשבה שעוברת דרך נקודת המבט של ה'אני' – 'העולם נועד לשרת אותי' – היא מוטעית", מסביר יוסקוביץ. "לכן, גם הניסיון שלנו לשים גדרות ולהגיד: 'עד כאן מגיעה האחריות שלנו', כי אנחנו דואגים רק לעצמנו, למשפחה שלנו או אפילו לעם שלנו – הוא מוטעה. אנחנו לא 'אניים' נפרדים וקבועים, ובשל כך גם המין שלנו לא מנותק מהמינים הביולוגיים האחרים; כולנו נמצאים בתלות הדדית, שיוצרת אחריות גדולה".
בנוסף, תפיסה מוכרת בקרב מי שמתרגלים בודהיזם כיום היא של הבודהה כמעין פוטנציאל שקיים אצל כל אדם באשר הוא: כל אחד ואחת יכולים "להתעורר" אם יתרגלו מספיק, אם לא בחיים האלה אז בחיים הבאים. יוסקוביץ חושב שהאמירה הזאת נכונה יותר להיבט האקולוגי. "אם אנחנו מסתכלים על החיים שלנו כרצף – לא חיים פעם אחת, אלא שבים ונולדים שוב ושוב – הדבר גוזר עלינו אחריות עצומה לעתיד העולם, שהוא גם העתיד שלנו". זאת אומרת, בעוד שרובנו לא באמת יכולים להפוך לבודהה, לדברי יוסקוביץ – כשלא חיים רק פעם אחת (אלא הרבה יותר מזה), בכולנו קיים הפוטנציאל ולכולנו יש אחריות "להציל את העולם".
מרכיב נוסף בבודהיזם שלו מובנים שאפשר לפרשם כאקולוגיים הוא עקרון הבודהיסטווה, שהיא דמות שעומדת במרכזו של זרם המהאיאנה (הזרם הגדול ביותר בבודהיזם כיום). הבודהיסטווה הוא אדם שהתעורר – כלומר, שרואה את טיב המציאות כפי שהיא באמת – אבל שלא יוצא מהמעגל המייסר של החיים והמתים, אלא נשאר בתוכו: נולד שוב ושוב, ומת שוב ושוב, כדי לשחרר את שאר היצורים הכבולים, במעין אלטרואיזם רוחני מושלם. "הבודהיסטווה לא שם במרכז את שחרור היחיד, אלא מתקיים על פי תפיסה שלפיה האדם נמצא בקשר עם כל שאר היצורים החיים, ומתרגל כדי לעזור ולשחרר אותם". אולי גם המאבק האקלימי זקוק לבודהיסטוות, שרואות את עצמן כבעלות אחריות סביבתית שיוצאת את גבולות העצמי שלהן או את מעגל האנשים הקרוב שלהן?
ידע במקום אלימות
סוגיית האחריות שמעבר לעצמי מעלה תהיות נוספות: מה עושים עם מי שלא חווים את עצמם כבעלי אחריות, או לחילופין – תופסים עצמם כבעלי אחריות שפוגעת באחרים? "הקיצון האחד הוא מכחישי אקלים, שמתכחשים למשבר שכיום הוא קונצנזוס מדעי", מתאר יוסקוביץ. "הצד השני הוא 'אקולוגיים קיצוניים': מי שהרטוריקה והפעולות שלהם עלולות להיות מלוות גם באלימות, שנובעת במקרים רבים מתסכול ומפחד. כאן, הבודהיזם מציע את 'דרך האמצע' (ביטוי שהפך למעין כינוי לתורה עצמה, ש"מ): האפשרות לפעול ממקום שהוא לא קיצוני לשום כיוון, ולא מקבל אלימות כפתרון – אלא מציע ליידע אותם".
אורח חייהם של הנזירים הבודהיסטים עשוי בעצמו ללמד אותנו דבר או שניים על אקולוגיה. "אם לבודהיזם יש בשורה, אז קיימות היא חלק גדול ממנה, לפחות בחיי המנזר", מעיד יוסקוביץ. "נזירים במקומות שונים חוסכים במשאבים, משתמשים במה שיש ונמנעים מבזבוז". לדבריו, הבחירות האלה נובעות גם מהעובדה שכל מה שיש לנזיר – אוכל, מלבוש, קורת גג – הגיע אליו מתרומות, שקרויות "דאנא". "כשאנחנו מכירים בכך שאנשים עבדו קשה עבור הדברים שאנחנו משתמשים בהם כדי לחיות – היחס שלנו הופך למכבד. אם נתייחס לכל ההוויה בצורה הזאת, אז כל פרט ופרט מהחיים שלנו יקבל פרספקטיבה אחרת".
זה הזמן להתעורר
מעבר לכך, יוסקוביץ טוען שלאורך ההיסטוריה לבודהיזם הייתה בעיה קשה בהתמודדות עם סוגיות ברמה הפוליטית: בעוד בודהיסטים תמיד עזרו לחלשים – מעניים ועד בעלי חיים – כשנדרשו לחולל שינוי ברמה הפוליטית, הם לא הצליחו. "היסטוריון של הבודהיזם שרוצה להיות ישר עם עצמו יגיד שהבודהיזם הוא קונפורמיסטי: למשל, הבודהיזם בסין וביפן תמיד זיהה את עצמו עם הכוחות החזקים ועם השלטון", הוא אומר. "הבודהיזם צריך להתעורר בעצמו".
אז איך מתעוררים, ופוקחים זוג עיניים מפוכחות אל מול המשבר האקלימי? "כדאי להתחיל מהכאן והעכשיו", אומר יוסקוביץ. "אנחנו רק יוצאים מפתח הבית, קונים כוס קפה מנייר – וכבר הזקנו". לכן, לדבריו, אנחנו קודם כל צריכים לבחון איך בכל רגע אנחנו יכולים להזיק כמה שפחות. "השלב השני הוא להמשיך ולעשות יותר טוב בעולם: למחזר, להקפיד על צריכה מקומית, להפחית בצריכת פלסטיק, להפגין ולעורר מודעות". לדבריו, בהקשר זה יש צורך בפעולה אקטיבית-מיידית, שכוללת מאבק חקיקתי ופוליטי – שחורג בהרבה מדרך רוחנית כזאת או אחרת. "השלב השלישי הוא לאמן את התודעה: לקום בכל בוקר בידיעה שניכשל – ולהיכשל טוב יותר; בלי כעס, בלי שנאה, ומתוך אמונה ונחישות גדולה שאפשר להביא שינוי", הוא מסכם. "זאת המלחמה הקריטית ביותר לעתיד שלנו, והיא דורשת התעוררות גלובלית".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
