כולנו מכירים את הרגע שבו אנחנו הולכים ברחוב ומעקמים את האף כשריח חריף של ביוב עולה באפנו. ריחות רעים העולים מתחנות שאיבת השפכים נחשבים לאחד המטרדים הסביבתיים והציבוריים המוכרים ביותר. באזורי המגורים ובאזורי התעשייה, תחנת השאיבה היא למעשה הנקודה הראשונה שאליה מגיעים שפכי הערים. התחנות הללו פרוסות במרחב העירוני, ומבוצע בהן סינון ראשוני של השפכים לפני שהם מועברים למכוני טיהור השפכים (מט"שים).
מעבר לאי הנעימות שבשאיפת הריחות האלה, זהו מטרד שכרוך גם בהיבטים בריאותיים, שכן חשיפה ממושכת לריחות הביוב – הנגרמים בעיקר מגז מסוג מימן גופרי, הידוע גם בשם "סולפיד" - עלולה לגרום לכאבי ראש, לשיעול, לבחילות ולסחרחורות. גם אם הריכוזים אינם רעילים באופן מיידי, המטרד פוגע משמעותית באיכות החיים. נוסף על כך, הוא משפיע על ערך הנדל"ן: תחנת שאיבה "מסריחה" בשכונת מגורים עלולה להוריד את ערך הנכסים הסמוכים ולעכב פרויקטים של התחדשות עירונית.
הסירחון המוכר הזה נוצר על ידי תהליכים ביולוגיים המתרחשים בתוך צנרת ההולכה ובתחנת השאיבה. כשהשפכים עומדים זמן רב מדי ללא חמצן, נוצרים תנאים אנאירוביים שמאפשרים לחיידקים לפרק חומר אורגני ולפלוט גזים (לרוב, כאמור, מדובר בסולפיד, שהריח שלו מזכיר "ביצים סרוחות"). בהמשך, הגזים האלו משתחררים מתחנות השאיבה ומגיעים לשכונות המגורים הסמוכות.
במרוצת השנים הגיעו מטרדי הריח האלו לא פעם לתקשורת: בקרית מלאכי, למשל, התלוננו התושבים על תחושת בחילה יום-יומית שמלווה אותם בעקבות ריח חריף של ביוב; גם בפתח תקווה, התושבים המתגוררים באזור עמישב וסירקין התלוננו על ריחות רעים שעולים מנחל מזור, כשהמקור לכך התגלה בתקלה בבורות הביוב; וגם בירושלים - תושבי השכונות הצפוניות התלוננו על ריחות ביוב חריפים המגיעים מאזור תעשייה עטרות.
לרדת לשורש הבעיה
עד היום הדרך העיקרית לטיפול בבעיה המטרידה הייתה באמצעות איטום של תחנות השאיבה וטיפול באוויר שיוצא מהן באמצעות פילטרים של פחם פעיל. אך לדברי ד"ר אסף סוקניק, מומחה לאיכות מים, הפתרון הזה הוא "טיפול סימפטומטי שאינו יורד לשורש הבעיה, שכן אנחנו מטפלים בגז שכבר נפלט, ולא מונעים את היווצרותו. מעבר לכך, זהו פתרון עם עלויות גבוהות מאוד, הן בהתקנה והן בתפעול".
סוקניק מסביר שמטרדי ריח מביוב הם בעיה ידועה בכל העולם. "בערים גדולות כמו ניו יורק או לונדון אפשר להריח לפעמים את ריחו הרע של הביוב הגולמי שזורם מתחת לרחובות", הוא אומר. הבעיה מחריפה ככל שהערים מתרחבות, והשכונות מתקרבות לקווי ביוב ולתחנות שאיבה שהיו שם קודם. אפשר לראות זאת בשכונות חדשות הקרובות לאזורי תעשייה שהיו בעבר "מחוץ לעיר". לדבריו, כשהציבור נחשף לריחות, הוא בא בטענות לרשות המקומית ולאגודות המים, ואלו מחפשות פתרונות כדי להימנע מקנסות של המשרד להגנת הסביבה.
כיום מייעץ סוקניק לחברת ננו+, שפיתחה מערכת חדשנית לטיפול במטרדי הריח הנובעים מביוב. "הפתרון של ננו+ יורד לשורש הבעיה, שכן הוא מטפל בסולפידים כשהם עדיין בתוך המים, על ידי חמצונם", מסביר סוקניק. "החברה משתמשת בטכנולוגיה שמייצרת בועות זעירות (ננו-בועות) ויציבות המכילות גז אוזון, שהוא מחמצן חזק מאוד. כך, הסולפיד מתחמצן ומטרד הריח הנדיף מסולק במקור".
סוקניק מספר שכבר אפשר לראות הוכחות בשטח לכך שהטכנולוגיה עובדת: "המערכת מיושמת במפעל פריגת ובאתר הטמנת האשפה עברון, הקולט אשפה מכל אזור הצפון. האשפה נקלטת ומוטמנת בבורות של המטמנה, ובתחתיתה יש נקב שאליו זורמים התשטיפים (ה"מיצים" שבאשפה, י"ג) שמרוכזים בבריכות איסוף. לבריכות האלו יש ריח נוראי, עם ריכוזי סולפיד גבוהים במיוחד, והמערכת של ננו+ מצליחה להוריד אותם משמעותית", הוא מספר.
"הריח הוא רק התסמונת"
מי שעומד בראש ננו+ הוא ד"ר רפי מנדלבאום, המדען הראשי ויו"ר החברה, המספר על הרקע לפיתוח. "ההיסטוריה הסביבתית של ישראל רצופה במאבקים סביב ריחות, כשהדוגמה הבולטת ביותר היא אזור התעשייה נאות חובב", הוא מספר. "בשנים 2003–2005 סבלו תושבי באר שבע ושדה בוקר מסירחון כה כבד שהגיע מאזור בריכות השפכים של אזור התעשייה, עד שהם לא יכלו לישון בלילה. המקור היה בריכות אידוי תעשייתיות עמוקות, והריכוזים של הסולפיד באוויר היו גבוהים בהרבה מהמותר, וכה רעילים עד שנדרשו מסכות אב"כ כדי להתקרב לבריכות.
הפתרון אז היה קיצוני (אם כי הצליח להפחית את בעיית הריח): שפיכת מאות אלפי טונות של מלח מים המלח כדי לשנות את התנאים בבריכות לכאלו שאינם מתאימים להתפתחות של חיידקים שגרמו להיווצרות הסולפידים, מה שיצר בעיה סביבתית חדשה של המלחת קרקע".
בימים אלה מותקנת המערכת הראשונה של ננו+ בכניסה למכון טיהור השפכים של הוד השרון, מקום שסבל מתלונות רבות של תושבים. אחד מיתרונות המערכת טמון בעלויות נמוכות ובדרישת שטח מצומצמת. "היא תופסת כחצי מכולה בלבד, מה שמאפשר להציב אותה גם במרכזי ערים צפופות באירופה, כמו למשל רומא או פריז, שסובלות מריחות ביוב בקיץ", מסביר מנדלבאום. "אנחנו נמצאים בהליך רישום פטנט למערכת ומאמינים שניתן להעתיק את הפתרון הזה לכל מקום בעולם", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
