כאשר הושבעו הכנסת והממשלה הנוכחיות בסוף 2022, מי שעוסק במדיניות סביבתית נערך מראש לתקופה קשה. ההסכמים הקואליציוניים כבר ביתרו את סמכויות התכנון והרגולציה כשלל פוליטי, והסביבה לא הופיעה בשום מקום בסדר היום של הממשלה הנכנסת או אפילו של חברת או חבר כנסת אחד מן הקואליציה.
ואולם גם הפסימיסטים שבינינו לא שיערו את ממדי הכישלון. אחרי ארבע שנים חיפשתי, בתום לב, הישג סביבתי משמעותי אחד - אחד בלבד - של הממשלה הזו. לא מצאתי. מה שמצאתי, בכל תחום ותחום, הוא נסיגה, הזנחה וכניעה.
נתחיל במוסד המופקד על ההגנה על האינטרס הסביבתי של הציבור: המשרד להגנת הסביבה עצמו. במשך שלושה עשורים בנו ממשלות ישראל, מימין ומשמאל כאחד, שדרה מקצועית מסורה: מדענים, מהנדסים, כלכלנים ומשפטנים שהביאו איתם זיכרון המוסדי שבלעדיו אין רגולציה רצינית.
תחת השרה עידית סילמן השדרה הזו דוכאה, הושפלה והתפזרה לכל רוח. שלושה מנכ"לים התחלפו בארבע שנים, שניים מהם מינויים שלה עצמה. היועצת המשפטית של המשרד עזבה, וכמוה סמנכ"לית התעשיות, סמנכ"ל התכנון והאסטרטגיה, ראש אגף שינוי האקלים, ראש אגף התכנון הסביבתי והסמנכ"לית למשאבי טבע ולחוסן אקלימי: לצד שורה ארוכה של ראשי אגפים ומפקחים ותיקים. כעשירית מהתקנים במשרד עומדים ריקים. מי שנשאר במשרד מתאר פוליטיזציה, כאוס ניהולי וייאוש. רשות רגולטורית שרוקנה מהמומחיות ומהזיכרון שלה אינה מסוגלת לעמוד מול מזהמים והמזהמים יודעים זאת היטב.
גיא סמט, אחד המנכ"לים שעזבו, יחד עם השרה סילמן
(צילום: אסף אפרתי, לע"מ)
דוגמה מובהקת למכירת החיסול של הנכסים הסביבתיים של המשרד היא הקרן לשמירת הניקיון. הקרן, הממומנת בעיקרה מהיטל ההטמנה, נועדה להיות הכלי החזק והיקר ביותר של המשרד לקידום ניהול פסולת בר-קיימא: כספים הנגבים על הטמנת אשפה אמורים לחזור ולהיות מושקעים במיחזור, בתשתיות טיפול ובאכיפה. הצורך זועק לשמיים. ישראל עדיין מטמינה כ-80% מהפסולת הביתית שלה, מהשיעורים הגרועים ביותר ב-OECD - בעוד השלכות ושריפות פסולת פיראטיות מרעילות קהילות מהנגב ועד הגליל.
מבקר המדינה תיעד כבר לפני שנים כיצד הפך אגף התקציבים באוצר את הקרן ל"קופה קטנה" פרטית ושאב ממנה למעלה ממיליארד וחצי שקלים בלי כל מתווה החזר. התגובה הראויה של משרד סביבה המכבד את עצמו הייתה להילחם על השבת הכספים ועל ביצור עצמאות הקרן. במקום זאת בחרה הממשלה בכניעה מוחלטת: היטל ההטמנה לא הועלה כלל כדי ליצור תמריץ רציני לקידום מיחזור והשליטה במיליארדי שקלים של הקרן נמסרת מידי המשרד להגנת הסביבה לאוצר. משרד המוותר מרצונו על הכלים הכלכליים שלו מודיע, הלכה למעשה, שאין בכוונתו למשול עוד.
נקודת האור היחידה בחשיכה הכללית של עולם הפסולת היא חוק פסולת הבניין, שעבר ערב פיזור הכנסת. החוק החל את דרכה כהצעת חוק פרטית וקודם על ידי חברי הכנסת יעל רון בן משה ויצחק קרויזר. השרה עידית סילמן לא טרחה להגיע לאף אחד מעשרות הדיונים בוועדת הפנים שהתקיימו במהלך הליך החקיקה.
נהג משאית פרק על הכביש פסולת בניין מסוכנת באתר בנייה סמוך לנמל תל אביב
ואז מגיע משבר האקלים: האתגר הסביבתי המכונן של המאה, והכישלון החמור ביותר של הממשלה הזו. ארבע שנים חלפו, ולישראל עדיין אין חוק אקלים. הממשלה הפרה את התחייבותה המפורשת בהסכם הקואליציוני לחוקק אותו בתוך חצי שנה מהקמתה; הצעת החוק נדחתה, נגנזה ודוללה שוב ושוב, בעיקר בלחץ משרד האוצר. המדינה אף הרחיקה לכת וטענה בפני בג"ץ שאין מוטלת עליה כל חובה לקבוע יעדי פליטות מחייבים.
בינתיים הפליטות לא ירדו, אלא עלו, והתחזיות הרשמיות של הממשלה עצמה מודות שישראל תחטיא בפער ניכר גם את יעדיה הצנועים לשנת 2030 שמדינת ישראל הציגה לקהילה הבינלאומית. מינהלת ההיערכות לשינוי האקלים במשרד צומצמה בשלב מסוים לשני תקנים בלבד: כלומר למדינת ישראל שני עובדים מול המשבר הגדול של דורנו.
השפל הגיע בינואר האחרון, כאשר הורתה השרה סילמן למשרדה לבחון את פרישתה של ישראל מאמנת המסגרת של האו"ם לשינוי האקלים ומהסכם פריז. נקרא לילד בשמו: מחווה עלובה וחנפנית לנשיא טראמפ, העטופה ברטוריקה על "הטיה בינלאומית". ישראל, מדינה הניצבת בחזית ההתחממות, ההתייבשות והחום הקיצוני של אגן הים התיכון תהפוך למדינה הראשונה והיחידה בעולם שתלך בעקבות וושינגטון אל מחוץ למסגרת האקלים העולמית, ותוותר במו ידיה על שיתוף פעולה מדעי, על סיוע בהיערכות ועל גישה לשווקי היה הירוקה שעליהם נשענים החדשנים שלנו עצמם. אין כאן היגיון סביבתי, אין היגיון מדיני ואין היגיון כלכלי. יש רק היגיון אחד: היגיון של פוליטיקאית שעיניה נשואות לא אל טובת הציבור והדורות הבאים, אלא אל מעמדה בקרב מתפקדי הליכוד.
והרשימה, למרבה הצער, נמשכת. הממשלה הזו ביטלה את המס על כלים חד-פעמיים, אף שנתוני המשרד עצמו הראו שהמס קיצץ את המכירות בכ-40 אחוזים - הצלחת מדיניות נדירה ומוכחת שהושלכה לפח למען נוחות קואליציונית. היא ביטלה את המס על משקאות ממותקים חרף מחאתה של קהילת בריאות הציבור כולה. מעט מאוד נעשה כדי לקדם החלטות מפתח של הממשלה הקודמת, ובהן פינוי התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה וקידום התוכנית הלאומית לנטיעת עצים ולהצללה עירונית. נחלשו הסטנדרטים המחייבים מפעלים לאמץ את הטכנולוגיה המיטבית הזמינה למניעת זיהום אוויר.
פרופ' אלון טל
(צילום: אמיר סלמן)
דוחות המבקר הנוקבים על היעדר היערכות לאקלים מעלים אבק. ההגנה על השטחים הפתוחים נסוגה מפני מסלולי תכנון מקוצרים. האכיפה על מזהמים תעשייתיים קמלה, כשהמפקחים עוזבים ואיש אינו מחליף אותם. אפילו הישגיהן הצנועים של ממשלות קודמות - הסכם שיקום נחלים משותף ויבוא אנרגיה נקייה מירדן, יעדי המיחזור הלאומיים סבירים, תוכניות לניקוי החופים - בוטלו או פשוט התנוונו מתוך הזנחה פשוטה. ארבע שנים כאלה כאשר המרץ של השרה מוקדש בעיקר להזדמנויות צילום ולטיפוח פעילי מפלגתה החדשה. וכאשר הארגונים הירוקים הביעו ביקורת, השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, החליטה להתנקם בהם באמצעות ביטול התמיכה השנתית שמעניק המשרד לארגונים וסירוב למנותי נציגי ציבור מטעם הארגונים לוועדות התכנון.
בבחירות הקרובות יעסקו אזרחי ישראל, ובצדק גמור, בשאלות הגדולות של השעה: חוק גיוס הוגן ושוויוני; הדרישה שהפוליטיקאים יישאו סוף-סוף באחריות לאסון 7 באוקטובר; ההגנה על היועצת המשפטית לממשלה, על בית המשפט העליון ועל הדמוקרטיה הישראלית עצמה. די בכל אחת מאלה כדי לחייב שינוי. אבל הבה נוסיף לחשבון סעיף אחד נוסף.
הבחירות האלה הן גם על האוויר שילדינו נושמים, על המים בנחלים המוזנחים שלנו, על החופים והנופים הפתוחים שאנו מחזיקים בנאמנות עבור הדורות הבאים - ועל השאלה אם ישראל תתמודד עם משבר האקלים ברצינות או בחנופה. לסביבה אין לוביסטים במשא ומתן הקואליציוני ואין כיסא ליד שולחן הממשלה. יש לה רק אותנו, הבוחרים. ארבע שנים אבודות, די והותר. הסביבה המוכה של ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד ארבע.
פרופ׳ אלון טל, מן החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב, היה יו״ר ועדת המשנה לבריאות וסביבה בכנסת ה-24.
