מכל בעלי החיים, רק בני האדם יצרו לעצמם בגדים לכסות בהם את גופם (ולעתים גם את הגוף של חיות המחמד שלהם). לאורך ההיסטוריה וברחבי העולם, בני אדם מתרבויות שונות לבשו בגדים שונים, עשויים ממגוון חומרים. אך כמעט בכל מקום ותקופה, הם לבשו משהו.
הבגדים שלנו מגנים עלינו מפגעי מזג האוויר, אבל הם עושים עוד הרבה יותר מזה. אנחנו מבטאים בעזרתם את הזהות שלנו, וגם את ההשתייכות שלנו לקבוצה מסוימת ולמעמד מסוים: אדם הלבוש בחליפה משדר מסר שונה ממי שלבוש בג'ינס וקפוצ'ון. אנחנו בוחרים בגדים שייראו טוב ויחמיאו לנו, ולעתים גם כאלו שידגישו חלקים נבחרים בגופנו. יש אנשים שלובשים בגדים יקרים כדי לפרסם את העושר שלהם, ואחרים בוחרים בבגדים פשוטים או אפילו מרופטים; כאלו שמנסים לבלוט בעזרת הלבוש שלהם, או דווקא להיטמע בקהל.
אבל איך כל זה התחיל? מתי, ולמה, החלו בני האדם ללבוש בגדים?
צניעות או הגנה?
בסיפור גן העדן יש לכך הסבר פשוט: לאחר שאדם וחווה אוכלים מעץ הדעת, הם מגלים שהם עירומים וממהרים ליצור את המלבוש הראשון, אזור חלציים מעלים: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית פרק ג' פסוק ז').
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
חיסוני השפעת: למה צריך לחדש אותם מדי שנה?
כמה זמן נשאר לנו? תשאלו את השעון
התרבות המשותפת שלנו ושל הניאנדרטלים
כשאנתרופולוגים החלו לחקור את מנהגי הלבוש של תרבויות שונות ולתהות על מקורם, אחת ההשערות הייתה שהלבוש אכן נועד בראש ובראשונה לכסות את איברי המין, במטרה למנוע מבוכה או לשמור על צניעות. אומנם רוב החוקרים עברו עד מהרה להשערות אחרות, אך הרעיון שבגדים נועדו למטרות צניעות לא נעלם לחלוטין. הפסיכולוג האמריקאי נייט דאנלפ (Dunlap) כתב ב-1928 "נראה שתיאוריית הצניעות עדיין נטועה היטב בקרב הבורים, למרות ראיות רבות נגדה". הוא העיר שההגדרה של "לבוש צנוע" משתנה באופן דרסטי ממקום למקום ומתקופה לתקופה, ללא השפעה ניכרת על מידת הצניעות של הלובשים (ובעיקר הלובשות). נשים בשנות ה-20 של המאה ה-20, טען, אינן פחות צנועות מהנשים בדורות שקדמו להן, למרות שהחצאיות שלהן קצרות יותר. "אבל העובדה העצובה היא שיש עדיין ניסיונות למשטר את הלבוש של הנשים, לכאורה בשם המוסר", סיכם.
דאנלפ סבר שבני אדם החלו להתלבש מסיבות פרקטיות – כדי להגן עליהם מהקור, מהשמש, מדקירות של אבנים וענפים, וגם מחרקים. הגורם האחרון היה לדעתו חשוב במיוחד. הוא טען שהלבוש של רבים מה"פראים הפרימיטיבים", כלשונו (בכל זאת 1928), כולל בעיקר רצועות של עשב או עורות, שמשתלשלות מהגוף ואינן תורמות להגנה מקור או מקוצים. "המאבק הגדול של האדם, שבו הוא עדיין לא ניצח, הוא נגד החרקים" לטענתו, וכל אותם עלים ורצועות שמתנדנדים עם תנועת הלובש, אמר, משמשים לסילוק חרקים מעופפים – מטרתו המקורית של הלבוש.
בסיפור גן העדן יש הסבר פשוט למוצא הבגדים: לאחר שאדם וחווה אוכלים מעץ הדעת, הם מגלים שהם עירומים וממהרים ליצור את המלבוש הראשון. אדם וחוה
(הדמיה: Shutterstock AI)
החוקרים המודרניים מסכימים עם דאנלפ שבני האדם החלו ללבוש בגדים מסיבות פרקטיות, ולא מוסריות. אך ההשערה המובילה היום מעדיפה את ההגנה מקור על ההגנה מחרקים, בתור הסיבה העיקרית והראשונית ללבישת בגדים.
ראיות לכך אפשר למצוא בסיפור של האבוריג'ינים בטסמניה, אי בדרום מזרח אוסטרליה. כשאירופאים הגיעו לראשונה לאי, לפני כמה מאות שנים, האנשים שחיו שם לא היו לבושים כמעט בכלל. אך מחקרים ארכיאולוגיים העלו שזה לא תמיד היה כך. בין 32 אלף ל-12 אלף שנים לפני זמננו, כשהעולם היה קר הרבה יותר, האבוריג'ינים באי צדו בעיקר וולבי אדום צוואר (Notamacropus rufogriseus), מין עם פרווה מחממת במיוחד, וייצרו כלים ששימשו להכנת בגדים. אלו כללו כלי אבן לעיבוד של העור, ומרצעים מעצם, שבעזרתם ניתן לעשות חורים בעור כדי לתפור אותו.
כשתקופת הקרח הסתיימה והאקלים התחמם, הכלים הללו נעלמו מהאתרים הארכיאולוגיים. נראה שכשהבגדים לא היו דרושים כהגנה מהקור, האבוריג'ינים של טסמניה הפסיקו ללבוש אותם. את התפקידים הנוספים של הלבוש, כמו קישוט או סימני מעמד, הם מספקים בדרכים אחרות. "הם מקשטים את הגוף שלהם, צובעים את השיער ואת הגוף וגם מצלקים אותו, כך שאין להם צורך בבגדים", הסביר איאן גיליגן (Gilligan) מאוניברסיטת סידני באוסטרליה, שחוקר את מוצא הלבוש, בראיון ל-Live Science.
"הם מקשטים את הגוף שלהם, צובעים את השיער ואת הגוף וגם מצלקים אותו, כך שאין להם צורך בבגדים". אוסטרלים אבוריג'ינים בריקוד מסורתי, עם צבעי גוף מסורתיים (וגם בגדים)
(צילום: ChameleonsEye/Shutterstock)
אם אין פרווה, תלבשו עורות
אם מטרתם הראשונית של הבגדים הייתה להגן על גופנו ולחמם אותנו, סביר שאבותינו החלו ללבוש אותם לאחר שאיבדו את הפרווה, שמגינה על גופם של קרובי משפחתנו קופי האדם. מתי זה קרה? עור ושיער אינם מתאבנים בקלות, כך שלא נוכל למצוא את התשובה בתיעוד המאובנים. הראיה העיקרית מגיעה ממחקר שהתחקה אחר גֵן בשם רצפטור למלנוקורטין (MC1R), שמייצר חלבון הקשור לקביעת גון העור. אבותינו חיו באפריקה כשאיבדו את שער הגוף שלהם, והיו צריכים לפתח עור כהה שיגן עליהם מפני קרינת השמש החזקה. מוטציה בגן MC1R הייתה חלק מהשינויים שהובילו לעור כהה, ובתוך זמן קצר הגרסה החדשה הזו של הגן התפשטה באוכלוסייה. חוקרים השוו את הרצף של הגֵן MC1R אצל אנשים מודרניים ברחבי העולם, ועל ידי בחינה של מוטציות ניטרליות, שינויים שמצטברים בגֵן ואינם משפיעים על תפקודו, יכלו להעריך מתי אירעה אותה התפשטות של הגרסה לעור כהה. במחקר שהתפרסם ב-2013 הם הגיעו לתאריך של 1.2 מיליון שנה לפני זמננו, והם מעריכים שזה, פחות או יותר, הזמן שבו איבדנו את הפרווה שלנו.
אם בני אדם החלו ללבוש בגדים סמוך לאיבוד שער הגוף, הרי שאבותינו התלבשו לראשונה כבר לפני יותר ממיליון שנים. מצד שני, ייתכן שעבר זמן בין שני האירועים האלו – אולי אפילו מאות אלפי שנים, שבהם הסתובבו באפריקה אנשים עירומים וחסרי פרווה. דרך אחרת להתחקות אחר תחילת הלבוש היא לפנות בכל זאת למאובנים ולהסתכל על כלים שמשמשים לייצור בגדים, כמו שנעשה בטסמניה.
האם אנשים קדומים התעטפו בעורות כבר לפני מאות אלפי שנים? קשה לקבוע זאת בוודאות. ציור של זוג קדום עטוף בפרוות דוב
(איור: Benoît Clarys/University of Tübingen)
הראיה העתיקה ביותר לעיבוד עור מגיעה מאתר בספרד שמתוארך ליותר מ-780 אלף שנה לפני זמננו. בתקופה זו המין שלנו, הומו ספיינס, עוד לא היה קיים; החוקרים משייכים את הפרטים באתר למין הומו אנטססור (Homo antecessor). בין כלי האבן שנמצאו שם היה כלי אחד שנועד לא לחיתוך אלא להסרת הבשר מהעור ולעיבוד שלו. בנוסף נמצאו שם עצמות כף רגל של בעלי חיים, עם סימני חיתוך שהעידו על הסרת העור. עם זאת, אנחנו לא יודעים מה עשו אותם אנשים קדומים עם העור – ייתכן שלבשו אותו, וייתכן גם שהשתמשו בו לכסות את רצפת המערה, או לבנות מחסה.
ראיות נוספות מגיעות מאתר סמוך לשונינגן (Schöningen) שבגרמניה, שמתוארך ל-300 אלף שנים לפני זמננו. במחקר מ-2013 מתארים החוקרים כלים לעיבוד עורות, שכוללים "סכין עורות" מאבן, עליו נמצאו עקבות של חלבון קולגן שנמצא בין השאר בעור ושרידי שערות, וכלי עצם שמשמשים למתיחה וריכוך של העור.
"סימני החיתוך על העצמות מראים שהאנשים הקדומים כנראה השתמשו בעורות דובים כבגדים או כמצע לשינה". עצם כף הרגל עם סימני החיתוך
(צילום: University of Tübingen/Volker Minkus)
במחקר של אותה מעבדה, שפורסם ב-2023, התמקדו החוקרים בעצמות של דוב שנמצאו באתר, עם סימנים שמעידים על פשיטת עור. "אם אתם רוצים להוריד את העור מחיה, סימני החיתוך שתשאירו על העצמות יהיו בעיקר על הצלעות, על הגולגלת ועל כפות הרגליים. וזה בדיוק מה שמצאנו בשונינגן", אמר איוו פרהיין (Verheijen), שהוביל את המחקר, ל-Live Science. "השווינו את הממצאים לאלו מאתרים אחרים בערך מאותה תקופה, וגם שם היו סימני חיתוך על כפות הרגליים והגולגולת. נראה שבאותה תקופה אנשים באופן קבוע ניצלו עורות של דובים".
האם הם לבשו את העורות האלו? פרהיין סבור כך, בין השאר בשל מזג האוויר באזור. "אנחנו מניחים שהם לא הסתובבו עירומים. באותה תקופה, הטמפרטורות בדצמבר היו בערך כמו שהן בימינו. כשכל כך קר, זה פשוט בלתי אפשרי להסתובב בחוץ בעירום", הסביר. "מצאנו מעט ראיות ישירות ללבוש, אבל סימני החיתוך על העצמות מראים שהאנשים הקדומים כנראה השתמשו בעורות דובים כבגדים או כמצע לשינה".
לפני ואחרי התפירה
ראיות ישירות לתפירה של עורות מגיעות רק הרבה יותר מאוחר. כלי התפירה הפשוטים ביותר הם מרצעים מעצם, כלים מחודדים ששימשו לעשיית חורים בעור, דרכם אפשר להשחיל חוטים. המרצעים המוקדמים ביותר נמצאו בדרום אפריקה, באתרים שמתוארכים ל-70 אלף ו-60 אלף שנים לפני זמננו – תקופה שבה האקלים התקרר, ואולי חייב את בני האדם הקדומים לתפור בגדים שיחממו אותם. לפני יותר מ-40 אלף שנים כבר היו מרצעים כאלו באירופה ובאסיה, ששימשו גם את אבותינו וגם את קרובי משפחתם הניאנדרטלים.
ככל הנראה, חירור במרצע מעצם לא היה השיטה היחידה לתפירה. בדרום מזרח ספרד נמצאה עצם שטוחה בת כ-39 אלף שנים, ועליה שקעים. בחינה שלהם העלתה שהם נוצרו ככל הנראה בעזרת כלי אבן, כאשר האנשים הקדומים הניחו על העצם יריעות עור וחוררו אותן. החוקרים משערים שהאנשים הקדומים השתמשו בכלים חדים כדי לחורר שתי יריעות יחד, וכך ליצור חורים מתואמים לתפירה.
לאבות אבותינו היו כמה שיטות לתפור יריעות עור זו לזו. העצם עם השקעים, שנוצרו כנראה כאשר האנשים הקדומים הניחו עליה יריעות עור וחוררו אותן, ולצידה יריעת עור עם חורים
(צילום: Francesco d'Errico and Luc Doyon)
בעזרת תפירה של יריעות עור אחת לשנייה ניתן ליצור בגדים צמודים לגוף – מכנסיים וחולצות שעוטפים כל רגל וזרוע בנפרד, בניגוד לגלימות או חצאיות שעוטפות את הגוף כולו. זה חשוב במיוחד באזורים קרים: גלימה אומנם יכולה לחמם אותנו כל עוד אנחנו יושבים במקום ומתעטפים בה, אבל רק בגדים צמודים ותואמים מאפשרים לנו לבצע פעילויות פיזיות שונות מבלי לחשוף את הגוף לפגעי מזג האוויר. בגדים מהסוג הזה אפשרו לבני המין שלנו להתפשט כמעט לכל מקום בעולם.
לפני כ-40 אלף שנה, במערה בסיביר, נמצאו המחטים הראשונות שבהן היה קוף, כלומר חור להשחלת החוט – ממש כמו המחטים שבהן אנחנו משתמשים עד היום. גיליגן ועמיתיו טוענים שכלי התפירה, ובמיוחד המחטים, מייצגים שלב חדש באבולוציה של הביגוד. "אנחנו יודעים שעד תחילת התקופה הקרחונית האחרונה [לפני כ-115 אלף שנה, י.א.] בני אדם השתמשו בבגדים רק לפי הצורך", אמר גיליגן בהודעה לעיתונות. "הכלים הקלאסיים שמקושרים לייצור בגדים כאלו הם כלי אבן לעיבוד עורות, ואנחנו רואים שהם מופיעים ונעלמים מתיעוד המאובנים בשלבים שונים של תקופות הקרח המוקדמות יותר".
באקלים קר יותר, אמר גיליגן, כמו זה ששרר בסיביר, אנשים החלו ללבוש בגדים כל הזמן. שיטות קודמות של קישוט הגוף וסימני השתייכות, למשל בעזרת צבעי גוף או צלקות, הפכו כך לטענתו לפחות רלוונטיים – והובילו לשימוש בבגדים עבור התפקידים הללו. "זו הסיבה שההופעה של מחטים עם קוף חשובה במיוחד – היא מסמנת שהבגדים משמשים גם כקישוט", הסביר. "מחט עם קוף יעילה במיוחד בשביל תפירה עדינה ומדויקת, שדרושה ליצירת קישוטים על הבגדים".
"מחט עם קוף יעילה במיוחד בשביל תפירה עדינה ומדויקת, שדרושה ליצירת קישוטים על הבגדים". מחטים עם קוף מלפני עשרות אלפי שנים
(צילום: Gilligan et al, 2024)
לך אל הכינה חוקר
יש עוד דרך להתחקות אחר המועד בו התחלנו ללבוש בגדים, והיא נוגעת ליצורים קטנטנים שחיים בתוך הבגדים שלנו, או לפחות חיו שם בעבר: כינים.
כינת הגוף (Pediculus humanus corporis) דומה לכינת הראש המוכרת לנו, אך נפוצה היום הרבה פחות. כיני גוף מתגוררות באופן קבוע בבגדים, ושם הן גם מטילות את ביציהן. אל העור הן מגיעות רק כדי למצוץ דם. "הן ניזונות בממוצע פעם ביום – ממלאות את עצמן בדם, שזה מגעיל – ואז נסוגות בחזרה אל הביטחון שבבגדים", הסביר דיוויד ריד (Reed), שחוקר את הכינים הללו, בראיון ל-Live Science.
יש עוד טפיל שחי על עורם של בני אדם – כינת הערווה (Pthirus pubis), אבל היא בכלל מסיפור אחר: היא שייכת למין שונה, והתפתחה מכינים שחיות בפרוותן של גורילות. איך הגיעה כינת גורילה לבני אדם? יש כמה אפשרויות לכך. למשל, ייתכן שאדם קדום כלשהו צד גורילה, והשתמש בפרוותה כשטיח או כמצע לשינה.
כיני הגוף, לעומת זאת, קרובות מאוד מבחינה גנטית ואבולוציונית לכיני הראש (Pediculus humanus capitis). נראה שכשאיבדנו את שער הגוף, הכינים עברו לחיות בשער הראש, וכשהתחלנו ללבוש בגדים, אוכלוסייה מסוימת של כיני ראש עברה להתגורר בהם. עם הזמן כיני הגוף צברו מוטציות, שינויים גנטיים, והפכו לתת-מין שונה.
מעבר מעטיית עורות מזדמנת לשימוש בבגדים צמודים ומתאימים, באופן קבוע ורציף. ציור של אדם קדום עם בגדי עור בתפירה מדויקת
( איור: Mariana Ariza)
מתי זה קרה? במחקר שהתפרסם ב-2011 השוו ריד ועמיתיו בין ה-DNA של כינת הראש וכינת הגוף, והגיעו למסקנה שהאוכלוסיות נפרדו זו מזו לפחות לפני 83 אלף שנה ואולי כבר לפני 170 אלף שנה לפני זמננו. בתקופה הזו, אם כך, כבר לבשנו בגדים, ששימשו מקום מחיה לכינים.
זה הרבה אחרי שאיבדנו את שער גופנו – אירוע שכאמור התרחש ככל הנראה כבר לפני כ-1.2 מיליון שנה. האם בני האדם הלכו עירומים במשך כל הזמן הזה? לא בהכרח, או לפחות, לא תמיד: ייתכן שכפי שהציע גיליגן, הם עטו על עצמם עורות רק מדי פעם, כשתנאי מזג האוויר דרשו זאת. הראיות שמגיעות מהכינים, אמר גיליגן, “יכולות לשמש אותנו רק בשביל להעריך מתי בני אדם לבשו בגדים באופן קבוע… אם מישהו לובש בגד יום אחד, ואז לא משתמש בו יותר במשך שבוע, הכינים לא ישרדו”.
הנתונים שמגיעים מהגנטיקה של הכינים מתאימים לפיכך לאלו מתיעוד המאובנים: שניהם מעידים על שינוי שקרה לפני כמאה אלף שנים. אם גיליגן ועמיתיו צודקים, מדובר במעבר מעטיית עורות מזדמנת לשימוש בבגדים צמודים ומתאימים, באופן קבוע ורציף. המעבר הזה הוביל בעקבותיו גם לשינוי בתפקיד הבגדים. הם כבר לא היו רק כיסוי להגנה מהקור או מפגעים אחרים, אלא שימשו לקישוט ולהעברת מסרים שונים: לאיזו קבוצה אני משתייך, איזה תפקיד אני ממלא, מה המעמד שלי בקהילה.
מתוך שבוע האופנה בפריז
(צילום: Sarah Meyssonnier/Reuters)
מאז אותם ימים רחוקים, בגדים הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. ממשהו ששמים על עצמנו כשאין ברירה הם הפכו לחובה בפני עצמם, כשמסורות ואפילו חוקים מכתיבים לנו מה מותר ומה אסור ללבוש, מתי ואיפה.
האם יכול להיות שהלכנו רחוק מדי? במאמרו מ-1928 טען דאנלפ, "במובנים מסוימים, הפראים היו חכמים יותר מהאדם המתורבת". אנחנו, לטענתו, לובשים יותר מדי בגדים – וזה מזיק לנו גם מבחינת שמירה על ההיגיינה וגם מבחינה נפשית. אם נחזור ללבוש בגדים להגנה בלבד, הצהיר, ייעלם מחיינו מושג הצניעות, יחד עם תאומו חוסר הצניעות.
לא, אני לא קוראת כאן לביטול הבגדים: אפילו אם זה היה אפשרי, אני מאוד בספק שזה יביא לתוצאות להן דאנלפ קיווה. בימים האחרונים הסתיים שבוע האופנה בפריז, אולי הראיה האולטימטיבית לתפקיד המרכזי שלבוש וכל הקשור לו תופסים בחיינו. כשמסתכלים בבגדים שלובשות הדוגמניות בתצוגות האופנה, קל לשכוח כיצד הכל התחיל – כאשר אחד מאבות אבותינו, בלילה קר במיוחד לפני מאות אלפי שנים, הרים פיסת עור וכרך אותה סביב כתפיו.
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
