השקנאי הלבן הוא אחד מבעלי הכנף המרשימים בעולם, ועובר אורח שפוקד את שמי ישראל בקביעות. מדי סתיו עוברים מעל ארצנו עשרות אלפי שקנאים בדרכם לאפריקה, כשהם מסתמכים על גופי המים המקומיים כנקודת תדלוק קריטית בנתיב הנדידה המפרך.
שוחחנו עם ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים, כדי להבין מדוע ישראל חיונית להישרדותו של השקנאי הלבן, וכיצד מתמודדים עם משולש הקונפליקטים: דייגים, חיל האוויר, והצמצום הדרסטי של בתי הגידול הטבעיים.
איפה מתחיל הסיפור של השקנאי הלבן, ומה הסטטוס שלו בעולם ובישראל?
"אזורי הקינון של השקנאים הלבנים הם בעיקר באזור שפך הדנובה, בולגריה, צפון יוון והסביבה. משם הם נודדים דרכנו לאפריקה, שם רובם מבלים את החורף. הציר שאנחנו מכירים הוא בעיקר בין אירופה לאפריקה. מסקרים שבוצעו בארץ בעונת הסתיו, שמתקרבת לסיומה בימים אלה, עולה שעוברים כאן לכיוון דרום בין 40 אלף ל-50 אלף שקנאים בשנה".
"מבחינת סטטוס השימור, השקנאי לא מוגדר כמין בסכנת הכחדה עולמית. עם זאת, ישראל חתומה על אמנת השמירה על המינים הנודדים (CMS), ובמסגרת זו יש לנו מחויבות לשמור עליהם. השקנאי מוגדר ערך טבע מוגן, וחשוב לזכור שכל האוכלוסייה, או כמעט כל האוכלוסייה המקננת במזרח אירופה, עוברת כאן".
איך זה יכול להיות שרוב השקנאים עוברים דווקא בשמי ישראל?
"מדובר בעוף נודד גדול, שתופס תרמיקות (זרמי אוויר חמים) ומתקדם איתן. התרמיקות נוצרות מעל היבשה, ולא הים, ולכן הוא לא חוצה את הים, למעט בנקודות מעטות. ישראל היא גשר יבשתי בין אירופה לאפריקה".
מה השקנאי אוכל?
"השקנאי ניזון מדגים, ומספק חלק מהרגולציה (ויסות) הטבעית שלהם. למשל, הוא אוכל דגים חלשים יותר וכך מייצר סוג של סניטציה בתוך המים. יש בזה חשיבות רבה. נוסף על כך, יש לו טכניקת איסוף דגים מעניינת מאוד. השקנאים מתאגדים לפעמים במעגל, מכניסים את הראש למים, פותחים את המקור ומכים ברגליים. הדגים מנסים לברוח וקופצים להם לתוך המקור".
"חשוב להבין שאנחנו בעצם 'תחנת התדלוק' האחרונה של השקנאי הלבן שבה הוא יכול לאגור מזון ולשפר את מצבו הגופני לפני שהוא מגיע דרומה, לאזור הנילוס במצרים ובסודן. יש לו כמה מאות קילומטרים לחצות בלי שהוא יכול להשיג מזון בדרך, ולכן הוא מנסה לקחת מכאן את מה שהוא יכול. בדרך כלל השקנאים צריכים אגמים רדודים שבהם הם יכולים לתפוס את הדגים. לצורך העניין, הכינרת היא מקום לא מתאים כי היא עמוקה מדי. אגם החולה, למשל, שהעומק שלו היה 3–4 מטרים, היה הרבה יותר רלוונטי לפני שיובש".
"גופי המים הטבעיים מצטמצמים מאוד. במקום אגם החולה שיובש בשנות ה-50, הוקמו בריכות דגים שהשתרעו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 על פני כ-27 אלף דונם בעמק החולה. זה יצר בית גידול חלופי שאפשר לשקנאים להשיג את אותו המזון, אפילו בצפיפות גבוהה יותר. אלא שהחלופה הזאת של בריכות לגידול דגים במקום גופי המים הטבעיים יצרה את הבסיס לקונפליקט: השקנאים מגיעים, ועכשיו הם רוצים לאכול".
מהם האיומים הגדולים על השקנאים?
"הקונפליקט המשמעותי הראשון הוא מול הדייגים במדגה. השקנאים שמגיעים לשטחי מדגה אוכלים כמויות גדולות מאוד של דגים ופוגעים בפרנסתם. איום נוסף הוא הקונפליקט עם חיל האוויר. כאשר להקות גדולות נמצאות במאגרים קרובים לבסיסים כמו בעמק יזרעאל, זה מסכן את המטוסים".
"אנחנו רואים את עצמנו כמי שמנהלים נקודה קריטית בנתיב הנדידה. אנחנו לא שולטים על הקינון או על תקופת הרבייה, אבל השקנאים לא יכולים לעבור מזרחית לנו כי אין שם גופי מים מתוקים או מערבית לנו כי יש ים. הם חייבים אותנו".
אז מה עושים?
"כדי לצמצם את הקונפליקט, אנחנו משתמשים בפתרון של אספקת מזון אלטרנטיבי. בתיאום עם הדייגים, אנחנו מקבלים דגי 'הטלות פרא' (דגי הפסד שאינם מיועדים לשיווק) מבריכות הדגים ומשלמים עבור הפינוי הזה. אלה דגים שממילא היו נזרקים למזבלה או נשארים על גדות הבריכות. את הדגים אנחנו מעבירים למקום שגורם לפחות קונפליקט, כמו מאגר משמר השרון, שם הוקם מצפור ויקר. חשוב להבהיר שאנחנו לא עוסקים ב'האכלת חיות בר' ואנחנו מתנגדים להאכלה שכזו בכל תוקף. מה שאנחנו עושים הוא להזיז את דגי הפסולת ממקום אחד לאחר כדי לצמצם את הקונפליקט".
"גם חיל האוויר, שהבין את המסר ואת גודל הסכנה, שותף לממשק שכזה, שמטרתו להרחיק השקנאים מאזור שדות התעופה. אלה אינם דגי פסולת, אלא דגים שמגדלים לטובת ממשק לצמצום ההפרעה. באחת השנים הקודמות, הודות לממשק זה, עברו השקנאים למאגר החלופי שאוכלס בדגים תוך 24 שעות מרגע שסיפקנו את הדגים".
יכול להיות שהשקנאים יתרגלו לאספקת הדגים ויבחרו להישאר בארץ?
"כ-99 אחוז מהשקנאים שחולפים בישראל ממשיכים בנדידה. בעקבות אספקת הדגים, הם לא שינו את דפוס נדידתם ולא החליטו להישאר בארץ. רק כמה מאות פרטים נשארים פה בחורף, אבל כל השאר עוזבים דרומה".
"בשנתיים האחרונות, במחקר שנעשה במימון חיל האוויר, תויגו יותר מ-60 שקנאים. זה מאפשר ללמוד על תנועותיהם בתוך ישראל. המחקר מלמד אותנו על מידת התנועה בין האזורים ואיך לקשר בין אספקת המזון לבין הקונפליקט".
"שקנאים הם חיות בר, ואנחנו יכולים לנסות 'לדבר בשפה שלהם', כלומר לאפשר אלטרנטיבת מזון במקומות שפחות יוצרים לנו קונפליקט. בדרך זו, אפשר לצמצם אותו. פתחנו קבוצת וואטסאפ שבה שותפים דייגים, פקחים, סוקרים, אנשי טבע חובבים וחוקרים. דרך הקבוצה אוספים מידע ומציגים לכל המעורבים פעם בשבוע את המצב: כמה שקנאים נכנסו, כמה יצאו, ומה המצב ביחס לעונות הקודמות. זה משאיר את כולם עם האצבע על הדופק. אנחנו פועלים מתוך אחריות כלפי השקנאים שחייבים לעבור דרכנו בנדידתם הקריטית".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
