בעידן של שינוי אקלים, ערים השוכנות סמוך לים ניצבות בחזית הסיכון העולמית. הן מתמודדות עם עליית מפלס פני הים, הצפות תכופות ופגיעה בתשתיות - תהליכים שמערערים בהדרגה את מרקם החיים העירוני. אחת המפורסמות שבהן היא ונציה, מהערים העתיקות והייחודיות בעולם, הבנויה על קבוצת איים קטנים בלב לגונה בצפון הים האדריאטי וסובלת זה שנים מהצפות חוזרות ומשקיעה הדרגתית. בניסיון להגן עליה הקימה ממשלת איטליה לפני מספר שנים מיזם תשתיות שאפתני, שבמסגרתו הותקנו בשערי הלגונה מחסומים ניידים שנועדו להתרומם בעת הצפה ולבלום את חדירת המים. אלא שכעת מתברר כי גם הפתרון ההנדסי הזה עלול להיות מוגבל בזמן ואף לגבות מחיר סביבתי כבד.
הצפות בוונציה בדצמבר 2020
(צילום: רויטרס)
עליית פני הים כבר אינה תחזית תיאורטית ודמיונית, אלא מציאות מדידה ומואצת בעלת השלכות ממשיות על ערי חוף ברחבי העולם. מג'קרטה, שבה שכונות שלמות מוצפות דרך קבע, דרך מיאמי המתמודדת עם הצפות גאות תכופות, ועד בנגקוק הנמצאות תחת איום גובר - ערים רבות כבר חוות כיום את המחיר הממשי של הים העולה ושל אירועי ההצפות המחמירים.
לפי מחקר שפורסם בכתב העת Nature ושמבוסס על נתוני מדידה ישירים, הוכפל קצב העלייה העולמי של פני הים בשלושת העשורים האחרונים, ובתקופה זו נרשמה עלייה מצטברת של יותר מ-11 סנטימטר. בוונציה המצב חמור אף יותר מהממוצע העולמי, בשל השילוב בין עליית פני הים לשקיעת הקרקע המקומית. מחקר איטלקי מזהיר כי פני הים בלגונת ונציה עולים כיום בקצב של כחמישה מילימטרים בשנה. לפי תרחישי המחקר, עד סוף המאה, מפלס הים עלול לעלות בעשרות סנטימטרים, ובתרחיש הפסימי ביותר, שבו פליטות גזי החממה ימשיכו לגדול, אף להגיע לעלייה של כ-121 סנטימטר.
המשמעות של הנתונים הללו אינה בהכרח היעלמותן המיידית של ערי חוף, אלא שינוי עמוק בתדירות ובעוצמת ההצפות. "עליית פני הים לא מוחקת ערים בן לילה; היא הופכת את אירועי ההצפות הקיצוניים לעניין שבשגרה", מסבירה ד"ר איה לזר מהמכון הלאומי לאוקיאנוגרפיה, חקר ימים ואגמים לישראל. לדבריה, "ברוב המקומות הבעיה היא לא שערים ייעלמו פתאום מתחת לפני הים, אלא שמה שאנחנו מכנים היום אירועי קיצון יהפכו לשכיחים הרבה יותר. אירוע שהיה קורה פעם בעשור, עלול לקרות פעם בשנה עד סוף המאה".
מהר משה: מחסומים תת-ימיים בוונציה
המיזם הגרנדיוזי בוונציה היה אמור לפתור את החשש הזה. הוא נקרא MOSE, ראשי תיבות של "מודול-אלקטרו-מכני-ניסיוני", אך באיטלקית זהו גם שמו של משה המקראי, רמז ברור לסיפור חציית ים סוף ובקיעת המים. המיזם, שעלות הקמתו תפחה לכ-5.5 מיליארד אירו, הושק באופן רשמי בשנת 2020 לאחר שנים ארוכות של תכנון ובנייה. מדובר במערכת הגנה ימית המורכבת מ-78 שערים ניידים המותקנים בשלושת פתחי הכניסה ללגונת ונציה.
בימי שגרה השערים מונחים מתחת למים, אך כשעולה חשש להצפה מרוקנים מהם את המים ומזרימים לתוכם אוויר, מה שגורם להם להתרומם מעל פני הים. כך הם חוסמים זמנית את חדירת מי הגאות מן הים האדריאטי ומגנים על העיר מהצפות. מאז הקמתה מנעה המערכת כ-154 אירועי הצפה פוטנציאליים בתוך כשש שנים. בתקשורת הבינלאומית תוארה המערכת כהישג הנדסי יוצא דופן, לאחר שסייעה להגן על ונציה משורת הצפות קשות.
אלא שלמערכת החדשה יש גם השלכות סביבתיות משמעותיות. אם ההערכות יתממשו ואכן מפלס הים יעלה ביותר ממטר עד סוף המאה, יידרש שימוש תכוף בהרבה במחסומים הימיים. מצב כזה עלול לפגוע קשות בלגונה, משום שהשערים פוגעים בחילופי המים הטבעיים בין הלגונה לים. התוצאה עלולה להיות מים עומדים, פריחת אצות, ירידה ברמות החמצן ופגיעה בדגים ובצמחייה הימית. בריאיון לכתבה שפורסמה בגרדיאן אמרה אנדראה רינלדו, ראש הוועדה המדעית של רשות הלגונה, כי סגירה תכופה של המערכת תהיה מכת מוות לעיר: "עם מטר נוסף, נצטרך לסגור את המחסומים בממוצע כ-200 פעמים בשנה, מה שאומר שהיא כמעט תמיד תהיה סגורה. כאשר זה יקרה, הלגונה תאבד את אופייה כסביבת מעבר. היא תהפוך לבריכה מזוהמת".
פותרים בעיה אחת ויוצרים אחרת
המקרה של ונציה, כך מסבירה לזר, ממחיש דילמה שהופכת שכיחה יותר ויותר בערי חוף ברחבי העולם: הצורך להגן על תושבים ותשתיות מפני הים העולה, מול המחיר הסביבתי שעלולים לגבות אמצעי ההגנה עצמם. "במקרה של ונציה ניסו לפתור בעיה אחת, אבל יצרו בעיה אחרת", היא אומרת, ומזהירה כי ככל שסגירת המחסומים תהפוך תכופה ומתמשכת יותר, הפגיעה בלגונה צפויה להחריף. “כל עוד מדובר בסגירות קצרות אפשר להתמודד עם זה, אבל אם זה קורה לעיתים קרובות, היכולת של המערכת האקולוגית להשתקם תפחת מאוד”. היא מוסיפה כי ונציה ממחישה את המתח ההולך וגובר בין הצורך להגן על ערי חוף באמצעים הנדסיים לבין המחיר הסביבתי שעלולים צעדים כאלה לגבות. ונציה אולי הצליחה לעת עתה להרחיק את המים, אך לא לעצור את הכוחות שמעלים אותם.
נוכח קצב השינויים המואץ והאיומים ההולכים וגוברים על ערי החוף, מעריכה לזר כי פתרונות הנדסיים לבדם כנראה לא יוכלו לספק מענה מלא לאורך זמן. "עדיין יש הבדלים גדולים מאוד בין תרחישי הפליטות השונים, ולכן למה שנעשה היום כדי לצמצם פליטות תהיה השפעה ישירה על קצב עליית פני הים בעתיד", היא אומרת ומסבירה שעתידן של ערי החוף יוכרע לא רק באמצעות פתרונות הנדסיים כמו סכרים, מחסומים ימיים וחומות הגנה, אלא בעיקר לפי היכולת העולמית לצמצם פליטות גזי חממה.
לצד זאת, היא מציינת כי במקומות מסוימים הפתרון הנכון עשוי להיות הסתגלות לעליית פני הים, ולא ניסיון להיאבק בה בכל מחיר באמצעות מיזמים יקרים שעלולים ליצור בעיות סביבתיות חדשות. "לפעמים הפתרון הוא פשוט לאפשר לים להתפשט לאזורים שיועדו לכך מראש", היא אומרת, ומסכמת כי "ונציה היא תזכורת לכך שבעידן ההתחממות הגלובלית, השאלה כבר אינה אם הים ימשיך לעלות - אלא כיצד נבחר לחיות לצידו".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
