דמיינו שאתם ניצבים באחת מעמדות המפתח של שידורי הטלוויזיה – ולא סתם טלוויזיה, אלא תאגיד השידור הבריטי, ה-BBC. בידיכם הכוח להחליט מי יציג, מה ישודר ומתי, בכל ערוצי התאגיד, לקבוע איזה תוכן יצרכו מיליוני תושבי הממלכה, ומה יעמוד על סדר יומם. מה הייתם עושים עם הכוח הזה?
כשסר דיוויד אטנבורו (Attenborough) מצא את עצמו במעמד הזה - הוא התפטר. בצעד שהפתיע את כל סובביו, הוא שם את המפתחות ויצא בגיל 46 לטייל בביצות הג’ונגל של בורניאו. ההחלטה שקיבל, שנראתה תמוהה כשהגיש את מכתב ההתפטרות למנהליו ההמומים בנובמבר 1972, סימנה בדיעבד את ראשיתו של עידן חדש בעולם סרטי הטבע התיעודיים.
התקציבים שגייס כיוצר סרטים עצמאי, שיתופי הפעולה שקידם עם חוקרים, וצוותי הצילום המקצועיים שליוו אותו עיצבו ז’אנר חדש והפכו אותו למה שאנחנו מכירים היום: סדרות טבע ברזולוציה מהפנטת, עם תצלומים מרהיבים של בעלי חיים באשר יימצאו - במעמקים, במרומים, בלהט המדבריות או בכפור הארקטי.
אותו המסע שהחל לפני 54 שנה עדיין נמשך. בסוף העשור העשירי לחייו אטנבורו ממשיך לסלול דרכים חדשות בתיעוד הטלוויזיוני. גם כעת, ביום הולדתו המאה החל מחר (יום ו'), נדמה שמוקדם לסכם את מפעל חייו הפורה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
האבולוציה האנושית האיצה בעשרת אלפים השנים האחרונות
הסוד החיידקי של השוקולד
החיפושית שיורה “אש” מהישבן
פסטיבל משחקי חשיבה 2026 של מכון דוידסון
"דיוויד אטנבורו: על פני האדמה" – טריילר
(קרדיט: באדיבות נטפליקס)
ילדות בחיק האקדמיה והטבע
דיוויד אטנבורו נולד בשנת 1926 באיילוורת’ (Isleworth) שבמערב לונדון. כשהיה בן חמש התמנה אביו פרדריק לנשיא אוניברסיטת לסטר והמשפחה עברה להתגורר בקמפוס האוניברסיטה. במהלך הסערות שטלטלו את אירופה בשנות השלושים סייעו הוריו כמיטב יכולתם לקורבנות העריצות: האב עזר לאנשי אקדמיה יהודים להגר לבריטניה מגרמניה הנאצית והאזורים שסיפחה, ואילו האם, מרי, הייתה פעילה בולטת בוועדה לסיוע לילדים שפונו לבריטניה כפליטים ממלחמת האזרחים הספרדית.
ערב מלחמת העולם השנייה הוריו גם אירחו בביתם שתי אחיות יהודיות מגרמניה, שהיו אמורות להפליג מבריטניה לניו יורק אך המלחמה מנעה מהן לעזוב. אטנבורו סיפר בראיון כי עם פרוץ המלחמה, אימו פנתה אליו, אל שני אחיו ואל הילדות ואמרה: “ובכן, עכשיו נחיה כמשפחה אחת. אירנה והלגה יהיו אחיותיכם עד סוף המלחמה”.
כשהיה בן 18 זכה אטנבורו במלגת לימודים לאוניברסיטת קיימברידג ולמד שם זואולוגיה וגיאולוגיה. בתום התואר התגייס לחיל הים המלכותי, וב-1952 הגיש מועמדות למשרת הפקה ברדיו של ה-BBC. היות שכל סיפור טוב צריך להתחיל במפח נפש, הוא לא קיבל את המשרה. עם זאת, קורות החיים שלו התגלגלו מיד ליד בתוך תאגיד השידור, עד שהגיעו לחטיבת הטלוויזיה, שעשתה אז את צעדיה הראשונים. שנתיים לאחר מכן כבר היה עובד מן המניין של ה-BBC. “אני לא יכול לומר שזו הייתה הגשמת חלום עבורי, מפני שהאמת הפשוטה היא שעד אותו זמן מעולם לא ראיתי טלוויזיה” סיפר אטנבורו כעבור שנים.
שידורי הטלוויזיה היו אז בחיתוליהם, ויוצרי התוכן חקרו את יכולות המדיום החדש וחיפשו דרכים להתבדל מהרדיו. לא היו עדיין כללים ברורים ושפה שתגדיר איך תוכניות טלוויזיה אמורות להיראות ולהישמע, וכל תוכנית הייתה מעין ניסוי שעיצב את המדיום ואת ציפיות הקהל. מרי אדמס, שקיבלה את אטנבורו לעבודה, הייתה מחלוצות השידור הטלוויזיוני ב-BBC, ובין השאר הייתה אחראית לפיתוח פורמט של תוכניות בענייני מדע שהתבסס על שיתוף פעולה הדוק בין מדענים לשדרנים.
(קטע מהסדרה “?Animal, Vegetable, Mineral”)
בסדרות הראשונות שהיה שותף להפקתן לא חסרות סצנות שנראות כיום כמו פרודיה על הקולוניאליזם הבריטי. למשל, בסדרה “?Animal Vegetable, Mineral” הוגשו לצוות של מומחים – שתמיד היו מעונבים, לעיתים משופמים ורובם ממושקפים – פריטים שהגיעו לבריטניה מרחבי מושבות הכתר בעולם. משימתם הייתה לנחש מהו האובייקט, ובעיקר להתפלפל על ניחושיהם היצירתיים.
לוכד החיות שאהב חיות
כשנתיים אחרי הצטרפותו ל-BBC צצה הזדמנות חדשה, כשעלה הרעיון להפיק תוכנית שתלווה קבוצות של לוכדי חיות בשירות גן החיות של לונדון ותתעד את פעילותן. החברה הזואולוגית של לונדון מימנה בימים ההם משלחות לייבוא בעלי חיים נדירים לאוספיה ולגן החיות, וב-BBC ביקשו ליצוק בהן תוכן טלוויזיוני. הם צירפו למסע צלם, מגיש ומומחים מטעמם והזמינו את הצופים לקחת חלק בהרפתקה הישר מהספה שלהם. כך נוצרה הסדרה Zoo Quest, ואותו אטנבורו שכל כך מזוהה כיום עם סיקור הטבע הפראי ושימור מינים, הפיק ובהמשך אף הגיש במשך שנים רבות תוכנית שעסקה בלכידת בעלי חיים אקזוטיים באתרים רחוקים.
16 צפייה בגלריה
דיוויד אטנבורו מציג ארמדיל לילדים
(צילום: Edward Miller/Keystone/Hulton Archive/Getty Images)
תחילה הוצע תפקיד מגיש הסדרה לג’ק לסטר (Lester), אוצר מחלקת הזוחלים בגן החיות של לונדון. כששודר הפרק הראשון ב-1954, התגובות להופעתו היו צוננות למדי. הוא תואר כ”כבד לשון” והקונצנזוס היה שהוא לא מתאים לעמוד מול מצלמה. לכן ביקשו מאטנבורו להחליף את לסטר, שנשאר בתוכנית בתור בעל הסמכות המדעית ולוכד החיות בפועל. אחרי תאונת רכיבה על סוס, שבה לסטר שבר כמה מצלעותיו, אטנבורו קיבל על עצמו גם את תפקיד הלוכד. מאוחר יותר נפטר לסטר מחלה טרופית קשה בה נדבק במהלך אחד המסעות.
במקביל, בחברה הזואולוגית של לונדון ובגן החיות חשו שהסדרה מערערת את סמכותם המדעית וגוזלת מהם משאבים יקרים. כל אלו הובילו לסיום שיתוף הפעולה, וגן החיות ניתק את קשריו עם ה-BBC והחל לשתף פעולה עם גוף מתחרה. יתרה מזאת, מתוך תחושת עלבון דאגו מנהלי גן החיות של לונדון, שהיה גוף בעל כוח רב והשפעה באותם ימים, לאסור על תאגיד השידור הבריטי לצלם בתחומו למשך שבע שנים. בדיעבד הם שילמו על ההחלטה הזאת מחיר כבד, כי בחלוף החרם הם גילו שבטלוויזיה הציבורית כבר מצאו מקורות סמכות לא פחות טובים להצגת התנהגות בעלי חיים.
(כשאטנבורו לכד נחש פיתון. מתוך התוכנית)
כפי שמתאר החוקר ז’אן-בטיסט גויון (Gouyon) בספרו, הבוחן איך אטנבורו עיצב את סרטי הטבע המודרניים, לקהל כל זה לא הפריע. ההצלחה של התוכנית, ושל אטנבורו עצמו, הייתה כבירה, ונשארה כזאת גם כשכל מה שנותר מצוות המשלחות היו אטנבורו והצלם שלו. במשך קרוב לעשור התוכנית נמצאה במקום גבוה ברשימת התוכניות הנצפות ביותר בבריטניה. הקהל התאהב במנחה הצעיר והחסון, שידע ללכוד לטאות קומודו, נחשי פיתון וקרוקודילים, אבל גם הצטיין בהפגנת אהבה כנה לבעלי החיים. וחשוב מכול, הוא ידע לגעת ברגשותיהם של הצופים, וליצור במו ידיו כוכבי טלוויזיה חדשים: החיות עצמן.
דוגמה לחיבור הזה הייתה במסע שערכו משתתפי התוכנית בבורנאו, בחיפוש אחרי אורנגאוטנים. אטנבורו תיאר לצופים איך זיהו מעליהם “דמות אדומה, גדולה ופרוותית המתנדנדת בין ענפי העצים”. כשהתמונה חזרה לאולפן, אטנבורו שיתף את הצופים בכך שכעבור רגע הם הצילו את קוף האדם, כשאחת ממלווי המשלחת, בן שבט הדיאקי, ניסה להרוג אותו. “כמה דקות אחרי שצולמה התמונה ההיא נשמע קול נפץ. הבטתי סביבי וראיתי שאחד מהדיאקים שהתלוו אלינו באחר הצהריים ההוא החזיק רובה מעשן. הוא ניסה לירות באורנגאוטן הזה. אני שמח מאוד לומר שהוא החטיא. פניתי לומר לו את דעתי על מעשיו, שכן בעיניי זה גבל ברצח. אבל הוא אמר, “יש כאן הרבה אורנגאוטנים. הם גונבים לי את הבננות, הם גונבים את כל היבולים שלי, הם מזיקים. אני חייב לירות בהם”. הפעם חייו ניצלו.
בפרק אחר זכו הצופים להכיר את צ’רלי, אורנגאוטן צעיר שחייו ניצלו כשאטנבורו קנה אותו, תמורת רוב אספקת הטבק של המשלחת, מידיו של מקומי שלכד אותו כשקוף האדם פלש למטעיו בחיפוש אחר אוכל. הלוכד המקומי החזיק את היצור המפוחד והתוקפני בארגז קטן, וכשהמשלחת קיבלה אותו לסירה שלה, לצד בעלי החיים האחרים שהוחזקו בה, העבירו אותו לכלוב גדול יותר.
הפרק הראה איך במשך שעה ארוכה אטנבורו עמל לזכות באמונו של צ’רלי: הוא האכיל אותו בכפית, נתן לו יד וליטף אותו. “בכל פעם שעברתי ליד הכלוב שלו הוא היה מושיט את ידו כדי למשוך את תשומת ליבי, בתקווה שיקבל עוד אוכל”, הסביר לצופים. הסצנה הסתיימה בכך שאטנבורו סיפר כי המזון האהוב על צ’רלי הוא ביצה. ואז, שוב באולפן, אטנבורו סיפר לצופים שצ’רלי “חזר” ללונדון בריא ושלם. בחודשים הבאים המבקרים נהרו לגן החיות של לונדון בתקווה לראות את צ’רלי, ואף הביאו איתם ביצים בתקווה לשחזר את מה שראו בטלוויזיה.
(אטנבורו מתיידד עם האורנגאוטן צ’רלי)
כבר אז אטנבורו בידל את עצמו מיוצרי תוכניות תיעודיות אחרות באופן שבו הוא הזמין את הצופים להתחבר לטבע. בשעה שיוצרים אחרים שמרו על ריחוק מקצועי והניחו לאסתטיקה של הטבע הפראי לדבר מבעד לעדשות המצלמה, אטנבורו התבונן בעולם בעלי החיים מקרוב, עם המון רגש ואהדה. הקהל נענה ברצון לגישה החדשה שלו.
"אנו רואים באטנבורו את הטיפוס המשובח ביותר של אנגלי צעיר - לא יומרני, בעל הומור, בעל תושייה ואנושי כלפי בעלי חיים. בחור נהדר! וגם כמה יפה הוא מספר את סיפורו", אמר אחד המרואיינים לתחקירנים שבדקו את תגובות הקהל על שידורי הערוץ, כמתועד בספרו של גויון.
כוח והשפעה מאחורי הקלעים
בראשית שנות השישים צמצם אטנבורו מאוד את היקף עבודתו בתאגיד השידור הבריטי והחל בלימודי דוקטורט בחוג לאנתרופולוגיה של בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). אך אז הופיעה הזדמנות שקשה לסרב לה: ה-BBC הקימו את ערוץ הטלוויזיה השני שלהם, BBC2, שנועד להעשיר את התכנים החינוכיים של התאגיד, והציעו לו את משרת העורך הראשי ומנהל התוכן של הערוץ. היה זה תפקיד רב השפעה, שאפשר לו לקבוע את כל תוכנית השידורים של הערוץ החדש. אטנבורו קיבל את התפקיד ברצון ופרש מלימודיו.
כשהוא חמוש באמון ובאהדה שרכש לו קהל הצופים, ובעמדת השפעה יחידה במינה במשרדי התאגיד, אטנבורו פנה להנחיל ביתר שאת את תפיסת עולמו בנוגע לסדרות טבע תיעודיות. בשנים ההן רוב סדרות הטבע התחלקו לשני סוגים עיקריים: ההרפתקני והעיוני. בסוג הראשון הוצגו הרפתקנים, חובבי טבע מושבעים וצלמים שהתמחו במארבים ממושכים לבעלי החיים בלי שום התערבות מעשית בטבע. בשני הוצג בדרך כלל מומחה אקדמי שהרצה בפני הצופים על תגליותיו המדעיות מול המצלמה.
אטנבורו הסתייג משני הסוגים גם יחד. הוא הבין את המדיום היטב ורצה להשתמש בכלים רבי העוצמה שהטלוויזיה מציעה כדי להנגיש את הטבע בצורה מרגשת, דרמטית ומעניינת. הטלוויזיה שלו הייתה חלק מהעשייה התיעודית, כולל שימוש משמעותי בידע מדעי, טכנולוגיות צילום, חדרי עריכה ועבודת בימוי.
אטנבורו לא היה היחיד שחשב בקו הכמעט הוליוודי הזה. לתשוקה שלו היו שותפים עוד אנשי טלוויזיה רבים שרצו לממש את מלוא הפוטנציאל שפתח לפניהם המדיום הטלוויזיוני הצעיר. במשרדי יחידת ההיסטוריה של הטבע של ה-BBC בעיר בריסטול, למשל, כבר עודדו צלמי טבע חובבים להתמקצע בתחומם. ב-1960 הכריזו בשיתוף עם מועצת שמירת הטבע על תחרות סרטי טבע. הפרס לזוכה היה 500 ליש”ט והבטחה שהסרט ישודר. הזוכים, ג’רלד תומפסון ואריק סקינר, אכן הגדילו לעשות ופיתחו שיטת עבודה חדשה לגמרי.
בסרטם, “צרעת עץ האלמון ואויביה החרקים” (The alder woodwasp and its insect enemies) יצרו השניים מעין מעבדה מצולמת שבה יכלו לצפות בקלות בצרעה מטילה ביצים ואת פעולות החרקים הטפילים שהתרחשו מתחת לקליפת העץ. רוב הסרט צולם באולפן סגור, שבתוכו הניחו את העץ, הצרעות והטפילים וחשפו את מקום המסתור של החרקים מתחת לקליפה. מאחר שהתאורה החזקה שנדרשה לקבלת תמונה איכותית חיממה את החרקים, הם אלתרו מערכת קירור מבקבוק מים מזוקקים וזכוכית שספגה את הקרינה התת-אדומה. הסרט המחיש היטב את היתרונות של יצירת סביבה מלאכותית שתאפשר לצפות בהתנהגות טבעית שאין דרך אחרת לחזות בה.
תומפסון לא נתקל בצרעות סתם כך. הוא היה יערן מקצועי באוקספורד, ויצירתו הדגימה בצורה המושלמת איך אפשר וראוי לצלם סרט טבע שמבוסס על מחקר ועל מערך צילום כמעט מעבדתי. מכאן התפתח בהדרגה ציר עיתונאי-מדעי בין בריסטול לאוקספורד: משרדי התאגיד בבריסטול סיפקו את יחידת השידור, את המסגרת הטלוויזיונית ואת הקהל, ואוקספורד סיפקה מדענים, צלמים וטכנולוגיות צילום חדשות. מהאקלים היצירתי הזה צמחה חברת ההפקה Oxford Scientific Films, שהפכה את הצילום המדעי-טכני לאחד היסודות המרכזיים של עולם סרטי הטבע.
בזמן ששיתופי הפעולה הללו התפתחו, אטנבורו המשיך להתקדם בהיררכיה של תאגיד השידור הציבורי. תחילה הוא ייבא לערוץ BBC2 את התפיסות החדשניות שלבלבו בבריסטול ובאוקספורד, ובהמשך עשה את זה גם כמנהל תוכניות הטלוויזיה של התאגיד כולו.
את הערוץ השני הוא מיסד בתור מרחב של תוכניות תרבות שאפתניות ולא מתפשרות: מדע, טבע, אמנות, היסטוריה, תעודה וקומדיה חדשנית. סדרות כמו “העולם סביבנו” (The world about us) ביססו את מעמדם של סרטי הטבע כיצירות שמבקשות לומר משהו רחב על העולם. ואילו “תרבות” (Civilisation) של קנת קלארק הוכיחה שאפשר לבנות סדרת טלוויזיה רחבת יריעה, יוקרתית ומצולמת היטב, שמספרת סיפור תרבותי לאורך פרקים רבים.
לאותה מורשת שותפות גם יוזמות יצירתיות בתחומים שונים לגמרי, כמו “הקרקס המעופף של מונטי פייתון”, שלקחה את הקומדיה הטלוויזיונית לכיוונים חדשים ונועזים. גם היא ביטאה את הנכונות של הערוץ לקחת סיכונים ולפתוח דלת לשפה טלוויזיונית חדשה.
החיים מבעד לעדשה
באווירת השינוי הזאת הבשילו התנאים עבור אטנבורו לנטוש את הכורסאות הנוחות של ההנהלה ולחזור לכור מחצבתו כיוצר תיעודי. זמן קצר לפני התפטרותו פנו אליו המפיקים כריסטופר פרסונס (Parsons) וג’ון ספרקס (Sparks) עם רעיון לסדרת טבע חדשה ומהפכנית: “החיים עלי אדמות” (Life on earth). השניים ניסו לשכנע את מי שהיה באותה עת עורך ערוץ BBC2 להפיק את הסדרה, אך הוא סגר בפניהם את הדלת. הם החליטו בכל זאת לחלוק את הרעיון שלהם עם אטנבורו, ולהציע לו להיות המגיש. אטנבורו התלהב עד כדי כך שבנובמבר 1972 הוא הגיש את התפטרותו והפך ליוצר עצמאי.
הסדרה תוכננה כך שתתבסס על עבודתם של מאות מדענים מתחומים רבים, ובכלל זה אתולוגיה - חקר התנהגות בעלי חיים: חיזור, קינון, תקשורת, טיפול בצאצאים ועוד. היא עסקה בשאלות שהיו מתאימות במיוחד לתיעוד ולמחקר מבעד לעדשת המצלמה: מה בעלי חיים עושים, למה ואיך ההתנהגות הזאת התפתחה באבולוציה?
התפטרותו של אטנבורו איפשרה לו להיות דמות מובילה בכל היבטי היצירה של התוכנית, שעלתה לבסוף על המסך הקטן רק בתום שנים של איסוף ומחקר, ב-1979. גויון סיפר בספרו שאותו תסריט שאטנבורו כתב לסדרה הפך למתכון שמנחה את יוצרי הז’אנר מאז ועד היום: הוא כלל מספר כריזמטי (אטנבורו), צוותי הפקה וצילום עתירי תקציב, ועשרות מדענים שסיפקו את התשתית המחקרית הדרושה להבנת סיפורם של החיים עלי אדמות. אבל מעל הכול עמדו היכולת והנכונות של הצוותים לערוך את הטבע מחדש.
בריאיון שנתן כעבור אי אלו שנים הודה אטנבורו, “יש מעט מאוד דברים טבעיים בסרטי טבע”. בניגוד לגישה הישנה, בה הטבע עצמו קבע מה נוכל לראות, ב”החיים עלי אדמות” המדיום הטלוויזיוני היה חלק בלתי נפרד מהסיפור. העורכים האיצו את הזמן כדי להראות צמחים גדלים, שיחקו בתאורה כדי לשים במוקד את מה שהיה להם חשוב להבליט, הצלמים השתמשו בעדשות תקריב כדי להגדיל יצורים זעירים, והחומר המצולם נחתך כך שהג’ונגלים, שוניות האלמוגים ואפילו המדבריות נראו שוקקי חיים. את עצמו הציב אטנבורו בתפקיד של מי שמוביל את הצופה בתוך עולם פראי ושופע. וכך, בקול לוחש למחצה ובשילוב של רומנטיקה חסרת תקנה, הומור מזדמן והזדהות עם המצולמים, הוא עודד את צופיו להתאהב בטבע, להתפעל ממנו, ולצרוך אותו.
דיוויד כוכב עליון
ההצלחה העצומה של “החיים עלי אדמות” פתחה את השער לעוד שורה ארוכה של סרטים וסדרות שהניחו רף גבוה להפליא בכל ההיבטים ההפקתיים והתוכניים: היקף המחקר שהושקע בהן, התקציב, המקומות שאליהם הצליחו הצלמים להגיע, ומספר הצופים. בדירוג עשרים סדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים של אתר IMDB מופיעות חמש יצירות שונות שאטנבורו היה מעורב בהן: "עולם מופלא" והמשכו "עולם מופלא 2", "הכוכב הכחול 2", "כוכב הלכת המופלא" ו"חיים מופלאים". ואם כל השמות הללו נשמעים לכם אותו דבר, זה בסדר גמור – הם גם נראים כמעט אותו דבר: מרהיבים.
גם אם נדמה שאטנבורו בעיקר חוזר על הנוסחה שפיצח, הוא לא עמד במקום. זמן רב סברו אטנבורו ואנשי ה-BBC שבעצם כך שהסדרות שלו מחנכות לאהבת הטבע, הן מעודדות את הציבור לשמור עליו. הוא הראה שהשפה הטלוויזיונית שיצר מסוגלת לגרום לאנשים להתאהב בטבע מסלון דירתם שבעיר. אך עם השנים, ככל שהצטברו הראיות לנזק האדיר שבני האדם גורמים לאוקיינוסים, ליערות הגשם, ולטבע כולו, יותר ויותר שוחרי טבע החלו לתהות איך אפשר להמשיך ולהציג את הטבע כיקום נפרד, משגשג ושופע, בשעה שהוא גווע לנגד עינינו?
אטנבורו לא התעלם מהביקורת. עם השנים הוא השתמש בבמה שניתנה לו כדי לקדם צעדים סביבתיים חשובים, כמו צמצום השימוש בפלסטיק. הסדרות שצילם מאז חילופי המילניום כבר הציגו עוד ועוד ראיות לכך שהטבע אינו בלתי שביר. ועדיין, במשך קריירה שלמה הוא שמר על איפוק בריטי גם כשדיבר על אובדן של מינים והידלדלות אוכלוסיות בעשרות אחוזים. בדרך כלל הוא נמנע מלהפנות אצבע מאשימה כלפי גופים ורשויות או למנות את הגורמים שהביאו לכך. הלכו וגברו הטענות שבחירתו להציג את הטבע נראה במלוא הדרו הפכה במידה מסוימת גם למצג שווא שמטעה את הצופים ומזיק לשמירה על כוכב הלכת המופלא.
עולם הולך ונעלם
הביקורת על אטנבורו הגיעה לשיאה בשנת 2017, כאשר בעקבות ההצלחה המתבקשת של הסדרה החדשה שלו, “עולם מופלא 2”, פעילי סביבה טענו שבשלב הזה של משבר האקלים, הסדרות של ה-BBC ושל אטנבורו מסבות לטבע ולבעלי החיים יותר נזק מאשר תועלת. העיתונאי ופעיל הסביבה כריס רוז (Rose), לדוגמה, קרא לו לא לעשות עונה שלישית לשובר הקופות. “השחקנים עלולים בקרוב לא להיות זמינים”, הסביר, והתכוון כמובן לבעלי החיים והצמחים עצמם. “עולם הטבע שנחגג בסרטי ה-BBC פשוט נעלם. התאגיד יכול להמשיך לעשות ‘יותר עם פחות’, אבל אם ימשיכו בקו הזה העונה השלישית כבר לא תהיה סדרת תעודה, אלא מציאות מדומה”, כתב.
זמן קצר קודם לכן כתב מפיק הטלוויזיה מרטין יוז-גיימס (Hughes-Games) בכתבה שהתפרסמה בגרדיאן, “הסדרות הללו נוצרות לצורכי בידור טהור, והן גאוניות במובן הזה, אבל בסופו של דבר יש להן חלק משמעותי בהכחדה ההמונית שמתרחשת כעת. המפיקים טוענים שאם הצופים יתעניינו בטבע הם ירצו לקחת חלק בשימורו. לצערי, הנתונים המחקריים מעידים שזה קשקוש”.
אטנבורו, שהיה אז בן 91, הביע בראיונות הסתייגויות חוזרות ונשנות מעיסוק בהפחדות בסרטיו, ואת האמירות הנוקבות על מצבו העגום של הטבע שמר לרוב מחוץ להם. אך שלוש שנים לאחר מכן, ב-2020, הוא הוכיח שגם בגילו המתקדם הוא עדיין פתוח לשינויים. לקראת בכורת ההפקה החדשה שלו, הסרט “על פני האדמה” בנטפליקס, הוא הכריז: “עולם החי הוא פלא מרהיב וייחודי, אבל הדרך שבה אנחנו, בני האדם, חיים על פני כדור הארץ, מדרדרת אותו […] הסרט הוא העדות שלי והחזון שלי לעתיד. הסיפור על איך עשינו את הטעות העצומה הזאת ואיך עדיין נוכל לתקן אותה אם נפעל מיד”.
באותה שנה יצא לאור גם ספר באותו שם (מהדורה עברית: הוצאת רדיקל, 2023), שבו אטנבורו סיפר את סיפור חייו. בחלקו הראשון כל פרק מתחיל בציון השנה, גודל אוכלוסיית כדור הארץ, ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה ואחוז האזורים הפראיים שעוד נותרו בטבע בתקופה שבה הפרק דן. שתי היצירות – הסרט והספר, מעוררים תחושת קשות. היכולת שאטנבורו טיפח במשך עשרות שנים כדי לדרבן אותנו להתאהב בטבע שימשה עכשיו כדי להזהיר ולהראות: משהו נורא מתרחש סביבנו.
אחת הסצנות הקשות ביותר בסרט מציגה אורנגאוטן על צמרת עץ יחיד שנותר בחלקת יער כרות, בלי שנותרו לו עצים נוספים שיעניקו לו מזון, הגנה, וענפים להתנועע עליהם. ובקטע אחר הוא הציג זו אחר זו תמונות של שוניות אלמוגים כפי שנראו בסרטיו הקודמים - שוקקי חיים, מינים, תנועה וצבע - ואז תמונות עכשוויות שלהן: מולבנות, גוועות ושוממות.
16 צפייה בגלריה
דיוקנו של דיוויד אטנבורו על החוף בחופי בריטניה, לרגל יום הולדתו ה-100
(צילום: Phil Noble/Reuters)
אותה נימה עולה גם מסרטו “אוקיינוס” שעלה השנה לשירותי הסטרימינג של “דיסני פלוס”. בגיל 99 אטנבורו חשף תמונות שלא נראו עד כה מקרקעית הים: ספינת מכמורת ענקית גוררת אחריה רשתות דיג שגורפות לתוכן כל יצור חי או צמח שעומד בדרכה. מאות ספינות עושות את זה כל יום, כל הזמן, בתוך שניות, סיפר לצופים.
למרות התמונות הקשות, אטנבורו הדגיש בסרטיו אלה שעדיין לא כלו כל הקיצין. במקום זאת הוא הציע לצופים עתיד חלופי שבו בני האדם בוחרים לשמר את הטבע, מכריזים על אזורים נרחבים כשטחים מוגנים, בים וביבשה, משנים את תזונתם ואת דרכי הייצור של האנרגיה ומפחיתים את צריכת הבשר ואת בזבוז המזון. “כשיצאנו להגן על הלווייתנים נותר רק אחוז אחד מאוכלוסיית הלווייתן הכחול שהייתה בעבר. חשבתי שאיבדנו אותם ושאין כבר דרך חזרה”, סיפר אטנבורו ב”על פני האדמה”. “מאז שאסרו ציד לווייתנים, האוכלוסייה שלהם גדלה פי שלושה בתוך עשור”.
יאוש זאת לא תוכנית עבודה
לאורך הקריירה הפורה שלו צבר אטנבורו כמה וכמה שיאי גינס משעשעים. הם קשורים כמובן לעשייה הרבה שלו ולאיכותה, אך גם גילו המופלג משחק כאן תפקיד משמעותי. למשל, הוא היוצר היחיד שזכה בפרס BAFTA על תוכניות שצולמו ושודרו בחמישה פורמטים שונים: שחור-לבן, צבע, HD, 3D, ו-4K. בנוסף הוא הזוכה המבוגר ביותר בפרס אמי, וכשפתח לראשונה חשבון אינסטגרם, בגיל 94, כדי לקדם את סרטו “דיוויד אטנבורו: על פני האדמה”, הוא שבר את השיא גם שם והפך למשתמש שצבר מיליון עוקבים הכי מהר בהיסטוריה. 4 שעות ו-44 דקות הספיקו לו כדי להגיע לרף הזה – יותר מהר אפילו מג’ניפר אניסטון, השיאנית הקודמת.
בין שאתם אסירי תודה על כך שאטנבורו שבר שתיקה ובין שאתם מאוכזבים מכך, אי אפשר להיות אדישים לאדם שהפך להיות הפנים והקול של הטבע הפראי. איננו יודעים כמה שנים עוד נותרו לו ליצור ולתעד.
ב-2013 אמר בריאיון לגארדיאן: “אם הייתי מרוויח את לחמי כפועל במכרות פחם הייתי שמח מאוד להפסיק, אבל אני לא. אני מתרוצץ מסביב לעולם וצופה בפלאים המעניינים ביותר. זכיתי בכל כך הרבה מזל”.
קשה לדעת לאן עוד יוכל אטנבורו להתפתח, ומה צופן העתיד לסוגה הטלוויזיונית שיצר. בספרו של גויון, שתובנותיו ליוו את הכתבה לכל אורכה, הוא העלה את האפשרות שאין לאטנבורו תחליף:
“שידורי טבע טלוויזיוניים הם מאמץ משותף. […] ובכל זאת, נראה שאדם אחד, דיוויד אטנבורו, באמצעות שילוב של צירופי מקרים ותכנון, עיצב את המדיום באופן שאיפשר לו לעמוד במשך יותר מארבעה עשורים בראש הפירמידה של הז’אנר […] השאלה שנותרה היא האם הטל-נטורליסט של שידורי הטבע הטלוויזיוניים יגולם בעתיד בידי אחרים שיירשו את תפקידו, או שמא התפקיד ייעלם כשעידן אטנבורו יגיע אל סופו?”
אנו מאחלים לנו ולו עוד שנים רבות שבהן לא נצטרך לענות על השאלה הזאת. מזל טוב, סר דיוויד אטנבורו!
ד"ר מעיין קרלינסקי צור, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
תודה לדרור שרון על תרומתה לפרק על משפחת אטנבורו. דרור שרון היא דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה ולימודים אזוריים באוניברסיטת תל אביב שחוקרת את הממשק שבין ילדות, הגירה ואזרחות בבריטניה במאה ה-20.
