אמנם הוא מזוהה עם השם "פשפש האש", אבל שמו האמיתי פסטורלי יותר: אדמון מצויר. כדי להבין מי הוא החרק האדום המעוטר בכתמים השחורים, שוחחנו עם ד"ר טניה נובוסלסקה, מנהלת אוסף הפשפשאים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, שחושפת בפנינו את סוד ההצלחה של האדמון המצויר.
למה נהוג לקרוא לו פשפש האש?
"בשפה העברית נוטים להדביק את המילה 'אש' כמעט לכל דבר שצבעו נע בין כתום לאדום. במקרה של האדמון המצויר, השם נובע אך ורק מהצבע שלו. הוא לא שורף, לא עוקץ, לא נושך, לא מוצץ דם ולא צורב. הוא לא נחשב מזיק חקלאי בישראל, הוא גם לא נכנס לבתים והכי חשוב – הוא לא קרוב של פשפש המיטה. האדמון המצויר הוא חרק לגמרי לא מזיק שנמצא ממש מתחת לרגלינו".
חיות את הרגע - לכל הכתבות הקודמות
"הציבור נוטה לבלבל בינו לבין מושית השבע (פרת משה רבנו) ולקרוא לו חיפושית, אך מדובר בשתי קבוצות רחוקות מאוד. לחיפושית יש לסתות לועסות, ולפשפש יש חדק מוצץ שמכתיב את צורת ההזנה שלו".
"חשוב לדעת שבישראל חיים שלושה מיני אדמוניים אדומים-שחורים ודומים מאוד זה לזה, ולא אחד. חלק ניכר מהתצפיות שהציבור מסמן כ'פשפש האש' הן למעשה של האדמון המצרי, הנפוץ יותר בבתי גידול יובשניים, ואילו האדמון השחור מצוי בעיקר בדרום. מי שרואה 'פשפש אש' בעין גדי ומי שרואה אותו בפארק הירקון כמעט בוודאות אינם רואים את אותו המין".
אדמון שחור
(צילום: ד"ר טניה נובוסלסקה)
למה דווקא אדום-שחור?
"השילוב בין אדום לשחור פועל כ'אות אזהרה' חזותי יעיל במיוחד. האדמון המצויר גם מפריש חומרי הגנה מבלוטות ריח. אלה מבהירים לטורפים שהאדמון המצויר הוא טרף גרוע ולא טעים. כדי לבדוק זאת, הוצעו במחקר לעכבישים קופצים נימפות (הדרגות הצעירות, הדומות לבוגרים אך קטנות מהם וחסרות כנפיים) של אדמון מצויר, והתוצאות היו חד-משמעיות: תוך חמישה מפגשים בלבד, תדירות התקיפות של העכבישים ירדה בכ-45 אחוז. משמע, העכבישים למדו להימנע ממנו. והממצא המעניין ביותר: עכביש שלמד להימנע ממין אחד נמנע גם ממין אחר, דומה בצבעו, שאותו לא פגש מעולם".
"זו הסיבה שכל כך הרבה פשפשים צבועים באותם אדום ושחור; הם חולקים אות אזהרה אחד, וכל מין נהנה מהלמידה של האחרים. בקבוצות הגדולות והצפופות שהם יוצרים, האפקט החזותי הזה חזק ומרתיע עוד יותר, ומשדר ביטחון רב. כך האדמונים המצוירים פשוט לא צריכים לברוח".
מקבץ פרטים של אדמון מצויר
(צילום: Anna Kondratiuk-Swiacka/Shutterstock)
"מעניין לדעת שבתוך הסוג Pyrrhocoris, שאליו משתייך האדמון המצויר, יש מינים שבחרו באסטרטגיית הישרדות הפוכה לחלוטין. לאדמון המצויר יש 'בני דודים שקטים', פשפשים שוויתרו לגמרי על ה'פרסום' ועל הצבעים הבולטים. הצבע שלהם הוא חום-שחרחר, הם לא מתקהלים אלא חיים ביחידים, ומעבירים את חייהם בהסתתרות מתחת לאבנים ובין שאריות עשב יבש. אלה דוגמאות לשתי אסטרטגיות אבולוציוניות מנוגדות לחלוטין בתוך אותה הקבוצה: האחת אומרת 'ראה אותי מרחוק ואל תיגע', והשנייה אומרת 'אל תראה אותי כלל'. הסיבה שאנחנו מכירים כמעט אך ורק את האדמון המצויר היא פשוט כי הוא היחיד שנועד להיראות – מי שמצליח להסתתר בהצלחה מטורפיו בטבע, מסתתר מטבע הדברים גם מאיתנו".
מה האדמון המצויר אוכל?
"האדמון המצויר ניזון בעיקר מזרעים של צמחים ממשפחת החלמיתיים, המוכרים לכולנו וכוללים את החלמית (חוּבֵּיזָה) ואת החוטמית הוורודה. הוא מזריק רוק לתוך הזרע היבש, ממיס את תוכנו ויונק אותו. זהו עיכול חוץ-גופי, שהוא סימן ההיכר של הפשפשים. הוא ניזון גם ממוהל פירות, הנוזל שבתוך פרי בשל. לעיתים הוא ניזון גם מחרקים מתים, ובמושבות צפופות תועד קניבליזם".
לפעמים רואים שני פרטים נעים כשהם מחוברים ומביטים לכיוונים מנוגדים. מה קורה שם?
"זו הזדווגות, והיא יכולה להימשך משעות בודדות ועד כשבוע. בכל הזמן הזה בני הזוג ממשיכים לנוע כשהם מחוברים קצה בטן אל קצה בטן ופונים לכיוונים מנוגדים – הנקבה מובילה והזכר נגרר אחריה לאחור. ההשערה המקובלת היא שהזכר, בהישארותו מחובר, מונע פיזית מהנקבה להזדווג עם זכרים אחרים בשטח".
צמד פרטים של אדמון מצויר
(צילום: Colombe Photographie/Shutterstock)
האם האדמון המצויר יודע לעוף?
"לא, אבל יש לו כנפיים. יש אוכלוסיות של אדמון מצויר עם פרטים קצרי כנף ופרטים ארוכי כנף. היחס ביניהם לא מקרי, אלא נקבע בעיקר לפי אורך היום והטמפרטורה שבהם התפתחו הפרטים. בתנאים של יום קצר כמעט כולם יוצאים קצרי כנף, ובימים ארוכים חלק מהאוכלוסייה מפתח כנפיים מלאות. האדמון המצויר למעשה קורא את לוח השנה דרך העיניים ומחליט איזו גרסה של עצמו לבנות. וכאמור, מפתיע לדעת שאף על פי שיש להם כנפיים, הם לא עפים – גם ארוכי הכנף שביניהם. האנרגיה שלהם מושקעת כולה בריצה ובהליכה. השם המדעי שלו, apterus, שמשמעותו 'חסר כנפיים', לא מדויק פעמיים: כי כנפיים יש לו ותעופה אין".
אפשר לראות אותם במשך כל השנה?
"בספרות האירופית מתועד שהבוגרים נכנסים לתרדמת חורף וחוזרים באביב. אבל כשבדקנו מה קורה בישראל על סמך כ-470 פרטים של אדמוניים מ-1925 ועד היום, באוסף הלאומי שבמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, גילינו תמונה שונה. בישראל אין היעלמות חורפית. פרטים בוגרים נאספו כאן בכל חודשי השנה, כולל בלב החורף בירושלים בינואר ובתל אביב בפברואר בשנות החמישים. זו לא תופעה חדשה אלא ההתנהגות המקומית שלו מאז ומתמיד. שיא הפעילות שלהם הוא ביוני-יולי, אך פברואר אינו נופל ממאי".
אדמון מצויר
(צילום: Photointo/Shutterstock)
האם משבר האקלים משפיע עליהם?
"אין עדיין מחקר ייעודי על השפעת שינוי האקלים על המין הזה בישראל. עם זאת, יש כמה היבטים שיש לתת עליהם את הדעת. ראשית, האדמון המצויר קובע את גורלו לפי שני אותות שונים: אורך היום והטמפרטורה. אורך היום קבוע ואינו משתנה עם האקלים, ואילו הטמפרטורה משתנה. חרק שקורא את לוח השנה לפי השמש עלול למצוא את עצמו מסתמך על שעון שאינו תואם עוד את העונה בפועל. זו אחת הדאגות המרכזיות באקולוגיה של חרקים היום".
"שנית, מין שאינו מסוגל לעוף מתקשה לנדוד ולעקוב אחרי תנאים שנעים צפונה, ולכן הוא תלוי בהרבה יותר בהישרדות מקומית מאשר במעבר לשטחים חדשים. מנגד, מדובר במין גמיש שניזון ממגוון זרעים, חי היטב בסביבה עירונית ואינו תלוי בבית גידול נדיר. סביר יותר שיימנה עם המינים שיסתדרו מאשר עם אלה שייפגעו. לפני כשני עשורים הוא הגיע גם לצפון אמריקה והתבסס שם".
מה כדאי לעשות אם נראה אותם?
"כלום. הם חלק ממחזור פירוק הזרעים בגינה, ונוכחותם מעידה על סביבה בריאה שלא מרוססת יתר על המידה. אם הם נכנסו בטעות הביתה, אין צורך בהדברה כי הם לא מתרבים בבתים ולא פוגעים ברהיטים, בבגדים או במזון. אפשר פשוט לאסוף אותם בעדינות עם דף נייר ולהחזיר אותם החוצה, לצל, קרוב לצמחייה".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
