הלמורים, פרימטים קטנים וגדולי עיניים שחיים במדגסקר מול חופי מוזמביק שבדרום-מזרח יבשת אפריקה, הם תעלומה אבולוציונית. כשהראשונים שבהם הגיעו למדינת האיים לפני עשרות מיליוני שנים, הם מצאו שטח שופע מערכות אקולוגיות מגוונות, מיערות טרופיים לחים במזרח ועד למרחבים צחיחים בדרום-מערב.
ללא יונקים אחרים שיהוו עבורם תחרות על משאבים, הלמורים הקדומים התפתחו למערך מגוון של סוגים ומינים - מלמור עכברי (Microcebus) המזערי ועד למורי עצלן (Palaeopropithecidae) גדולי הממדים, אשר נכחדו מהעולם. לרבים מהלמורים הללו יש רמות גבוהות להפליא של מגוון גנטי, אך באופן פרדוקסלי, כ-90% מתוך יותר מ-100 המינים שחיים במדגסקר נמצאים בסכנת הכחדה.
כדי לגלות מדוע זה קרוה ולנסות לפתור את התעלומה, צוות אנתרופולוגים וביולוגים מאוניברסיטת מונטריאול ואוניברסיטת פומפאו פברה, רצפו את הגנום של 162 למורים מ-50 מינים שחיים ברחבי מדגסקר - הריצוף הגנטי הגדול ביותר בהיסטוריה של למורים.
הודות להבנת האופן שבו המגוון הגנומי של הפרימטים הושפע מגורמים אקולוגיים ואנתרופוגניים, צוות המחקר הבינלאומי חשף את המגוון יוצא הדופן של הפרימטים הללו, ונתונים כאמור בסכנת הכחדה. במחקר שפורסם בכתב העת Nature Ecology & Evolution הראו החוקרים כיצד שונות אקולוגית, תנודות אקלימיות ופעילות אנושית השפיעו על המגוון הגנטי של הלמורים, כמו גם על סיכויי ההישרדות שלהם בטווח הארוך.
למעשה, החוקרים הצליחו לחשוף בניתוח שערכו כיצד התרחשה זרימת גנים נרחבת בין מיני הלמור לאורך מאות אלפי שנים. "כאשר שינויים אקלימיים חיברו מעת לעת בתי גידול שהיו מבודדים, הלמורים ממינים ואוכלוסיות שונות יצרו אינטראקציות זה עם זה, התרבו וחלקו חומר גנטי שהגביר את המגוון הכולל שלהם", הסביר ד"ר ג'וזף אורקין מהמחלקה לאנתרופולוגיה ולמדעי הביולוגיה באוניברסיטת מונטריאול, שהיה ממובילי צוות המחקר.
לדבריו, "בנוסף לכך, נראה שהמינים המגוונים ביותר הם אלה עם אוכלוסיות מפוצלות במספר מערכות אקולוגיות ברחבי האי. נראה שהדפוס של בידוד וחיבור מחדש, היה זה שתרם לשונות הגנטית של הלמורים ברחבי האי. למינים רבים של למורים יש רמות גבוהות של מגוון גנומי, מה שנראה מנוגד לאינטואיציה כשחושבים על כך שרבים מהם נמצאים בסכנת הכחדה קריטית. זה היה ממש מרגש לראות כיצד האקולוגיה של מדגסקר עזרה לעצב את מגוון הלמורים שחיים בשטחה".
בעוד שמדגסקר עצמה מהווה מעין מעבדה למגוון הלמורים, הפעילות האנושית שהתרחשה על שטחה מילאה תפקיד מרכזי בפגיעה באוכלוסיות הפרימטים האנדמיים. הנתונים מראים קשר ישיר בין התרחבות אוכלוסיית בני האדם, כריתת יערות ושינויים בשיטות הציד, לבין ירידה חדה באוכלוסיית הלמורים. אף אחד לא יודע מתי בדיוק הגיעו בני האדם למדגסקר לראשונה, אבל ברור שמספרם התחיל לגדול לפני כ-1,000 שנים, ושהנוף של האי החל להשתנות באופן משמעותי עד המאה ה-17.
"כאשר הסתכלנו על העדויות הגנטיות ועל הירידה באוכלוסיית הלמורים, נדהמנו לגלות את החפיפה הברורה כל כך בין עיתוי התרחבות אוכלוסיית בני האדם לבין הירידה של אוכלוסיות הלמורים", אמר ד"ר אורקין. לדבריו, לממצאים הללו יש השלכות משמעותיות על אסטרטגיות שימור, שכן פגיעה בבתי גידול וכריתת יערות לא רק מאיימים על הלמורים על ידי צמצום גודל האוכלוסייה שלהם, אלא גם על ידי מנתקים בסופו של דבר את המסדרונות הטבעיים שאפשרו באופן היסטורי את זרימת הגנים, שבלעדיה גדל הסיכון לרבייה, מה שמגדיל בתורו את הסכנה עבור מינים שנמצאים בסכנת הכחדה.
"הסיפור הזה אינו ייחודי רק למדגסקר", הסביר ד"ר אורקין. "התרחבות האוכלוסייה האנושית מאיצה את אובדן המגוון הביולוגי בכל מקום אליו מפנים את המבט כיום. על כן, מוסר ההשכל של הסיפור הוא שבני אדם הם רק חלק אחד מעולם הטבע הגדול. ככל שנלמד יותר על האופן שבו המגוון הביולוגי מעוצב על ידי כוחות טבעיים ואנושיים, כך יש סיכוי טוב יותר שנצליח להגן עליו בהצלחה".
