בסוף השבוע האחרון צוין ברחבי העולם יום הציפורים הנודדות הבינלאומי (World Migratory Bird Day). השנה, המוקד אינו רק העלאת מודעות, אלא איכות הנתונים המדעיים והמעבר לספירה כמותית רחבה של אוכלוסיות. בישראל, שמהווה "צוואר בקבוק" קריטי בנתיבי הנדידה העולמיים, הניסיון לייצר בסיס נתונים מסונכרן הוא חשוב - אך כפי שמסביר פרופ' אור שפיגל מבית הספר החדש לסביבה ומהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, המספרים הם רק קצה הקרחון.
הצורך בספירת אוכלוסיות, גם של מינים נפוצים כמו דרורים או שחרורים שנמצאים במגמת התמעטות בישראל, הכרחי לזיהוי מגמות שליליות בזמן אמת. עם זאת, במדע הסביבה המודרני מבינים שגודל האוכלוסייה הוא רק האינדיקטור, ולא הבעיה עצמה.
חסידות בקיסריה
(צילום: עידן יצחקיאן, רשות הטבע והגנים)
"לספור אוכלוסייה זה קצת כמו למדוד חום לאנשים," אומר פרופ' שפיגל. "זה יכול להעיד שיש בעיה, אבל כדי לטפל בה צריך בירור עמוק בהרבה. עבור מינים נודדים, לא משנה כמה נספור אותם ונשמור עליהם באזורי הקינון באירופה - אם לא נזהה שהבעיה האמיתית היא מה שקורה להם באזור החריפה באפריקה, שום מאמץ מקומי לא יועיל. אנחנו רואים את זה, למשל, במעקב אחר נשרים: גם הגנה הרמטית על אתרי הקינון בישראל לא תמנע פגיעה במין שמרחיק לעוף עד אריתריאה ותימן ונפגע שם, מחוץ לתחומי השמורה המוגנת".
המגבלות של המדע האזרחי
אחד הכלים המרכזיים בקידום איסוף הנתונים כיום הוא ה"מדע האזרחי" - מערך של דיווחי תצפיות המגיע מהקהל הרחב דרך אפליקציות ייעודיות. הגישה הזו היא בבחינת מהפכה, שכן היא מייצרת כמויות אדירות של נתונים בפריסה גיאוגרפית רחבה שחוקרים בודדים לא יוכלו להשיג לעולם. עם זאת, עושר הנתונים הזה מביא איתו אתגרים מורכבים; המדע האזרחי סובל מהטיות מובנות, שכן אנשים נוטים לדווח על מה שנגיש ומושך את העין, מה שמחייב את החוקרים לזהירות רבה וסינון קפדני של המידע לפני הסקת מסקנות.
לדברי פרופ' שפיגל, הסתמכות על דיווחי הציבור בלבד עלולה ליצור מצג שווא: "זה עלול לגרום לנו להאמין שמין מסוים נפוץ בעיקר בערים ולאורך כבישים, פשוט כי שם נמצאים האנשים המדווחים. בינתיים, בשמורות הטבע – שיכולות להיות ליבת אזור הפעילות – יש הרבה פחות צופים". התרומה המרכזית של המדע האזרחי היא פחות בדיוק הסטטיסטי, ויותר ביכולת לגייס דעת קהל שתניע מקבלי החלטות לפעול לטובת שימור הסביבה.
כשהחסידות בוחרות במזבלה
כדי להבין את גורמי הפגיעה האמיתיים, המחקר באוניברסיטת תל אביב עובר מהספירה הכמותית להבנת ההתנהגות של הציפור הבודדת והממשק שלה עם הסביבה האנושית.
"במחקר שערכה אצלנו הדוקטורנטית טובלה סולומון, ראינו כיצד הקרבה לאדם משנה את ההתנהגות הטבעית מהיסוד", מוסיף פרופ' שפיגל. "ניתוח נתוני משדור של חסידות באירופה הראה שחשיפה לסביבות עם טביעת רגל אנושית גבוהה הובילה לשינוי משמעותי בדפוסי התנועה. החסידות צמצמו את מרחקי הנדידה ועברו להתבסס על מקורות מזון אנושיים, כמו מזבלות, על פני שימוש בבתי גידול טבעיים. זה אולי נראה כהסתגלות יעילה בטווח הקצר, אבל זה מעלה דרמטית את הסיכון למחלות ולציד, ופוגע בכושר השרידות של המין כולו לאורך זמן".
השורה התחתונה ברורה: איסוף נתונים וספירת פרטים הם צעד ראשון וחיוני, אך ללא מחקר מעמיק שמזהה את גורמי הפגיעה לאורך כל ציר הנדידה, לא נוכל לייצר שימור אפקטיבי. הגנה על הסביבה בישראל מחייבת אותנו להסתכל מעבר למספרים, ולהבין את הממשק השברירי שבין הפיתוח האנושי למסלולי החיים שחולפים מעלינו.
