באחת מקבוצות הוואטסאפ של צפרות בישראל, במהלך מתקפת הטילים האיראנית ב-2024, כתב אחד הצפרים: "המיינות פולשות, תמצאו מחסה". למה נבחרו המיינות לייצג טילים, ומה זה אומר על היחס הרגשי שלנו לאותן ציפורים שהספיקו ב-30 השנים האחרונות להיות אחת הציפורים הנפוצות בישראל?
הציטוט הוא אחד מתוך סדרת דוגמאות שאסף ערן שוורצפוקס, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שממחישות את השתלבותה האקולוגית והתרבותית של המיינה בישראל. תחת הכותרת: "מיינה מצויה ישראלית, בין פולשנות לשייכות", חקר שוורצפוקס באמצעות עבודת שדה, ראיונות עם צפרים וניתוח פוסטים ברשתות החברתיות, את מערכת היחסים המורכבת של המיינה עם החברה והסביבה אליה פלשה.
פולשנות ושייכות
המיינה המצויה היא ציפור די "חדשה" בנוף הישראלי. על פי המחקר, במהלך שנות ה-90 היא הובאה לגן החיות הצפארי, משם שוחררה או ברחה, ותוך זמן קצר היא התפשטה לכל הארץ. בספירה השנתית שנערכה בתחילת 2024 היא כבר מוקמה כציפור השנייה הנפוצה בישראל, אחרי העורב האפור.
המיינה נחשבת מין פולש ואף הוגדרה על ידי האו"ם כאחד מ-100 המינים הפולשים המסוכנים בעולם. זאת בשל מספר מאפיינים כמו שיעור רבייה גבוה והתנהגות אגרסיבית. שמות התואר שהוענקו לה מסכמים זאת היטב: שתלטנית וצווחנית, רועשת ותוקפנית. בשנים האחרונות לא פעם שמענו כיצד היא פולשת למרפסות בתים, צווחת בקולי קולות, גורמת נזקים לחקלאים וזוללת מכל מה שנקרה בדרכה.
מיינה תוקף קן של תנשמת
(צילום: קבוצת צ'רטר)
במחקר שנערך במרכז הישראלי למדע אזרחי, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב, עסק שוורצפוקס ביחסי אדם-חיה-מדע. שוורצפוקס מציין כי בניגוד למינים פולשים אחרים שהם דרמטיים פחות מבחינה התנהגותית, הפלישה של המיינה היא לא רק אקולוגית אלא גם תרבותית. "לא היה אפשר שלא לשים לב למטענים הרגשיים סביב המיינה. אחרי התצפיות המחקריות הבנתי שיש לה ערך אנתרופולוגי", הוא אומר.
"הרבה מהספרות הקלאסית על מינים פולשים משתמשת בהמון מושגים בינאריים. כלומר, יש את אלה שבעד מינים פולשים ויש את אלה שנגד. בתהליך המחקרי גיליתי שבשטח זה מורכב יותר. כמו שהחברה הישראלית מגוונת וכמו שהמבט הישראלי על זרות ועל שייכות הוא לא טריוויאלי, כך גם הייצוגים של המיינה", הוא מספר.
מורכבות בחברה הישראלית
אחת הדוגמאות לתהליך התירבות שעוברת המיינה בחברה הישראלית הוא ההבדל ביחס אליה בהתאם לגיל. שוורצפוקס מתאר את המפגש של בתו בת השנתיים עם קבוצת מיינות בפארק השכונתי: "'מיינה!' היא צועקת בשמחה, מנופפת בידיה הקטנות לעברן. המיינות אינן מראות פחד, וגם לא תשומת לב להתרגשותה. מערכת היחסים של בתי עם המיינה – שהוכרזה רשמית כמין פולש וסמל לאיום על הטבע הישראלי – משקפת פרספקטיבה שונה למדי מזו של רוב המבוגרים סביבה. עבורה, מיינות הן פשוט תל אביביות, חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי שבו היא גדלה", הוא כתב במאמר.
נוסף על כך, "כבר היום אפשר לראות את ההשתלבות 'הטבעית' שלה בקרב הדור הצעיר, למשל בנוכחות שלה בספרי ילדים, כמו בספר 'ציפי וצוף', של רינת הופר, שם היא מוצגת כעוד דמות בין ציפורי ישראל", הוא אומר.
"המיינה היא חלק מהטבע הישראלי לטוב ולרע, היא חלק מציפורי ישראל גם אם היא מאופיינת ככזאת שמאיימת", הוא אומר ומצביע על שימושים רווחים במיינה כדי להביע סוג של איום. כך בפוסט בפייסבוק בקהילת "טבע ישראלי", שבו נראה נץ שתופס מיינה, נכתבה תגובת שמחה שטענה שסוף סוף מישהו מלמד אותן לקח. "ישראלים תופסים את המיינות כאיום פולשני וגם כהשתקפות של החברה הישראלית עצמה", אומר שוורצפוקס. "אפשר לזהות מטאפורות שסותרות אחת את השנייה וחושפות מערכת יחסים מורכבת בין חרדות אקולוגיות וחברתיות ובין מגוון הזהויות בישראל", הוא מסביר.
במסגרת המחקר, קיים שוורצפוקס ראיונות עומק עם שבעה צפרים וצפריות במטרה לשמוע על חוויותיהם וחששותיהם בנוגע למיינה המצויה. "חיפשתי את המפגש עם הצפרים, אלה שלא נושאים באחריות על הפלישה ועל דרכי הטיפול. בשונה מהכותרות בתקשורת שמנסות לצבוע הכול באופן חד, אצל הצפרים היה אפשר לשמוע את מגוון הדעות. כלומר את אלה שממש לא אוהבים את המיינה, וגם את אלה שדיברו על זה שהציפור עצמה לא אשמה ולא צריך להשליך עליה את המטענים הרגשיים", הוא מספר.
למשל, מצוטט במאמר דרור (20), צופה ציפורים ומדריך טיולים: "למיינה יש התנהגות שונה... היא הרבה יותר חכמה, לפחות מניסיוני. היא רועשת, היא אגרסיבית, היא יודעת איך להסתדר במקומות שבהם רוב הציפורים לא היו מסתדרות". מרואיין אחר מתאר כיצד בעקבות הדיאלוג עם שוורצפוקס הוא התחיל לראות את הציפור באור אחר: "היום אני מסתכל עליה בצורה הרבה יותר חיובית. אני מקווה שבסופו של דבר המערכת האקולוגית שלנו תלמד להסתדר איתה".
את המחקר הנוכחי בחר שוורצפוקס "לנהל מהשטח", אבל את התמונה המורכבת לדבריו, חשוב להציג גם למקבלי ההחלטות. "יש חשיבות למחקר כזה בעיצוב מדיניות. מינים פולשים הם לא רק תופעה מדעית, הם גם תופעה חברתית, וממשק שלא ייקח את הזווית הזו בחשבון, הוא ממשק לוקה בחסר", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
