מיינות פולשות מאיימות בשנים האחרונות על הציפורים המקומיות בישראל. אבל לעתים מדובר במאבק שמסתיים במוות של הציפור המותקפת. מחקר חדש מציג עדויות חותכות ותיעוד וידאו נדיר של הציפור הפולשת, כשהיא תוקפת והורגת מינים מקומיים.
מיינה תוקפת קן של תנשמת
(צילום: קבוצת צ'רטר)
המחקר, שנערך על ידי מכון שמיר למחקר ואוניברסיטת חיפה והתפרסם בכתב העת המדעי Biology, חושף כיצד המיינה המצויה, אחד המינים הפולשים המסוכנים ביותר בעולם, גורמת לירידה חדה באוכלוסיות ציפורי השיר בישראל. אחרי עשר שנות מחקר מתגלה תמונה ברורה של פגיעה חמורה בבעלי הכנף המקומיים.
במשך יותר מעשור עקבו החוקרים אחר 142 תיבות קינון ביישובים כפריים במרכז הארץ, במטרה לבחון את השפעת המיינות לאחר התבססותן באזור. הנתונים מצביעים על תופעה מדאיגה.
מספר הקינים הפעילים של דרור הבית ירד ביותר מ-68% לאחר הופעת המיינות, ובחלק מהמקרים לא הצליחו הדרורים להוציא אף גוזל אחד מהקן. הירגזים נאלצו לשנות דפוסי קינון ולעבור לתיבות עם פתח קטן (28 מ"מ), שמנע מהמיינות להיכנס. בתיבות רגילות (32 מ"מ) נרשמה ירידה בהצלחת הקינון.
מצלמות וידאו שפעלו 24/7 בתוך התיבות תיעדו פלישות אגרסיביות: מיינות מגרשות הורים מקננים, טורפת ביצים וגוזלים, ומשתלטות על התיבה. "הממצאים שלנו ברורים: המיינות לא רק מתחרות עם הציפורים המקומיות, אלא ממש מחסלות אותן,” אומר ד"ר מוטי צ'רטר, מחבר שותף של המחקר. “זהו איתות אזהרה חד וברור לגבי האיום שמינים פולשים מהווים על המגוון הביולוגי בישראל".
ד"ר צ'רטר הוסיף: "במשך שנים הערכנו שהמיינות פוגעות בציפורים המקומיות, אבל כעת יש לנו הוכחות חותכות – גם מספריות וגם מצולמות. קשה להתווכח מול סרטון שבו רואים מיינה בועטת החוצה דרור ומנפצת ביצים".
המיינה המצויה נחשבת על ידי ה־IUCN לאחד מ-100 המינים הפולשים המסוכנים ביותר בעולם. בישראל היא הופיעה לראשונה בשנות ה-90 של המאה הקודמת לאחר בריחה מכלובים, ובתוך שלושה עשורים התפשטה כמעט לכל הארץ.
"היעלמות הציפורים המקומיות היא לא רק עניין אסתטי או רגשי – היא משנה את המערכת האקולוגית כולה”, הדגיש ד"ר צ'רטר. “ירידה בציפורי שיר משמעותה פחות הדברת חרקים טבעית ופחות פיזור זרעים. בטווח הארוך זה עלול לפגוע גם בחקלאות ובבריאות המערכות הטבעיות. המקרה הזה מדגים את מה שקורה בכל העולם - מינים פולשים הם אחד הגורמים העיקריים להכחדת מינים. אם לא נפעל היום, בעוד עשור יהיה מאוחר מדי”.
“הציבור פוגש במיינות מדי יום – בגינות ציבוריות, בפארקים, ובמרפסות. הן קולניות, תוקפניות ובעלות נוכחות בולטת”, מסבירה איריס אנגל, סטודנטית לתואר שני. “הבעיה היא שמעבר לרעש ולנוכחות העירונית, הן מחסלות בשקט את הציפורים המקומיות שאנחנו רגילים לראות ולשמוע".
