שריפות, שיטפונות, קריסות קרקע ופגיעה בתשתיות כבר אינם תרחישים חריגים. בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, אירועי אקלים קיצוניים נעשים תכופים ומורכבים יותר. הצורך בזיהוי מוקדם שלהם, בניטור רציף ובתגובה מהירה הוא לא רק אתגר טכנולוגי אלא חלק מהותי מהיכולת לשמור על חיי אדם, על תשתיות ועל מערכות אקולוגיות. על הרקע הזה עולה אפשרות שנשמעת בתחילה כמעט פרדוקסלית: האם חלק מן הטכנולוגיות שהואצו במלחמות האחרונות יכולות לשמש גם למטרות סביבתיות ואקלימיות?
פיתוח מערכות יעילות יותר
ההיסטוריה כבר מכירה מהלכים כאלה. מערכות שפותחו במקור בהקשר ביטחוני, כמו GPS או תשתיות תקשורת מתקדמות, גלשו עם הזמן אל השוק האזרחי ושינו תחומים שלמים. אין סיבה עקרונית שתהליך דומה לא יתרחש גם היום. למשל, המלחמה באוקראינה והעימות האחרון בין ארצות הברית, ישראל ואיראן האיצו מאוד את הפיתוח של רחפנים, של חיישנים פסיביים (חיישנים שלא משדרים אנרגיה אלא רק קולטים את מה שכבר קיים בסביבה), של אמצעי תצפית לווייניים ושל בינה מלאכותית מבצעית.
בתנאים של עומס, של אי-ודאות ושל לחץ ומחסור בזמן, מערכות צבאיות נדרשות לזהות איומים מהר יותר, לעבד מידע בזמן קצר יותר ולקבל החלטות מדויקות יותר. אלה הן בדיוק אותן היכולות שנדרשות גם כשמנסים לאתר שריפה בתחילתה, לזהות תנועה חריגה בקרקע כמו כריתת יערות ושפיכת פסולת, או להבין בזמן אמת האם מערכת אקולוגית נכנסת לחוסר איזון.
לצד הממד הטכנולוגי יש כאן גם היגיון כלכלי ברור. ככל שצבאות מטמיעים טכנולוגיה מסוימת בהיקף גדול יותר, כך הייצור גדל, הידע התעשייתי מצטבר ולעיתים גם המחיר שלהן יורד. העימות האחרון עם איראן חידד היטב את יחס העלות בין אמצעי תקיפה לאמצעי הגנה. כלומר, הפער בין אמצעי תקיפה זולים יחסית כמו כטב"מים, לבין אמצעי ההגנה היקרים שנדרשים מולם. כשאיום זול מופעל בכמויות גדולות, הבעיה כבר לא רק צבאית אלא גם כלכלית. הלחץ לפיתוח אמצעי הגנה מספקים דוחף לפיתוח מערכות יעילות, זמינות ולעיתים גם זולות יותר. בהמשך, אותן המערכות יכולות למצוא את דרכן גם לשימושים אזרחיים.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא רחפנים עם חיישנים אופטיים ותרמיים שמשלבים בינה מלאכותית. בשדה הקרב הם משמשים לאיסוף מודיעין, לזיהוי תנועה ולעדכון תמונת מצב בזמן אמת. מבחינה סביבתית, הפוטנציאל שלהם מעניין לא פחות. רחפן עם מצלמה תרמית יכול לזהות מוקדי חום כבר בשלבים מוקדמים, לעקוב אחר התפשטות האש, למפות עשן ולאתר מפגעים באזורים שקשה להגיע אליהם במהירות דרך היבשה. מחקר שפורסם השנה הציג מערכת מבוססת רחפנים ובינה מלאכותית לזיהוי מוקדם של שריפות יער ולהכוונת תגובה מהירה. גם מערכות לווייניות של מינהל האוקיינוסים והאטמוספרה של ארצות הברית ושל נאס"א מספקות כבר כיום נתוני אש כמעט בזמן אמת לצורכי התרעה, ניהול ומיפוי.
בישראל קשה לפספס את הרלוונטיות של יכולות כאלה. במדינה קטנה, צפופה ורגישה, שבה אירוע סביבתי עלול להפוך בתוך זמן קצר למשבר רחב, כל שיפור ביכולת לזהות מוקדם שריפה, דליפה או פגיעה בתשתיות יכול לחסוך זמן וכסף ולעיתים גם להציל חיי אדם. ככל שעומסי החום גוברים והשטחים הפתוחים נעשים פגיעים יותר, כך טכנולוגיות גילוי מהיר הופכות הכרחיות.
לדעת להקשיב
דוגמה אחרת מגיעה מעולם החישה הפסיבית, ובפרט החישה האקוסטית. כלומר, לדעת להקשיב. בעולם הביטחוני משתמשים בגישה הזו כדי לזהות כלים קטנים כמו רחפנים לפי החתימה שהם משאירים כמו קול, קרינה או דפוס פעילות. אותו העיקרון יכול לעבוד היטב גם בתחום הסביבתי. מערכות אקוסטיות מסוגלות לזהות קולות של בעלי חיים, לעקוב אחר שינויים במגוון הביולוגי, לאפיין רעש שמקורו בפעילות אנושית ואף להתריע כשמערכת אקולוגית מתחילה להשתנות.
לאחרונה פורסם מחקר בנושא מרחבים אקוסטיים ימיים (marine soundscapes) שהם מגוון הצלילים שמגיעים מבעלי חיים ימיים, מהטבע הדומם הימי כמו גלים, סחף והרי געש ימיים, ומפעולות אנושיות בים כמו ספינות, קידוחי גז עוד. המחקר הראה כיצד אפשר להשתמש בלמידה חישובית של מידע רב כדי לנתח מרחבים אקוסטיים ימיים בקנה מידה רחב, גם בתנאים מורכבים של רעש ושל חפיפה בין אותות.
דוגמה נוספת היא טכנולוגיה שבה לוויינים מסוגלים למדוד שינויים זעירים בגובה פני הקרקע. בעולם הביטחוני זו יכולת בעלת ערך אסטרטגי, ובעולם הסביבתי המשמעות היא ניטור מפולות, שקיעת קרקע, תנועות מדרון, פגיעות בתשתיות וסיכוני הצפה. מחקר שפורסם לאחרונה הציג שיטה המשלבת מודלים פיזיקליים עם למידה מתוך נתונים, כדי לעקוב מדי יום אחר תנועות קרקע ולשפר את הערכת הסיכון.
לא כל טכנולוגיה צבאית תהפוך בקלות לכלי אזרחי כי יש חסמים של עלות, של רגולציה, של סיווג ושל אתיקה. ובכל זאת, הניסיון ההיסטורי מלמד שפיתוחים שנולדו מתוך צורך ביטחוני לא פעם חוצים את הגבול אל השוק האזרחי. הטכנולוגיות שונות אבל המכנה המשותף שלהן ברור: לזהות מוקדם, להבין מהר ולהגיב בזמן. אלה הם בדיוק המרכיבים שנדרשים גם לניהול סיכונים סביבתיים בעולם חם יותר, צפוף יותר ופגיע יותר. לכן אפשר לתעל חלק מההאצה הטכנולוגית לטובת מטרה אזרחית דחופה לא פחות: חוסן סביבתי וחוסן אקלימי.
ד"ר יוסי בורוכוב הוא כלכלן וחוקר לניהול משאבי טבע בבית הספר למדעי הסביבה, אוניברסיטת חיפה
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
