מרקוס רודריגס פנטוחה, שכונה "מוגלי של ספרד" ו"ילד הזאבים של סיירה מורנה", הלך לעולמו בגיל 80, לאחר חיים שנראו כאילו נלקחו מעלילת סרט. כך דיווחו השבוע כלי תקשורת בספרד.
בשנת 1965, כשאנשי המשמר האזרחי סרקו את רכס סיירה מורנה שבדרום ספרד, הם הבחינו במחזה בלתי שגרתי: צעיר עירום ויחף יצא מבין הצמחייה כשהוא נע על ארבע. הוא היה בן 19, אך 12 השנים שקדמו לכך עברו עליו כמעט ללא כל קשר עם בני אדם.
השוטרים גילו כי פנטוחה אינו מסוגל לדבר. הוא תקשר באמצעות קולות נהמה, ועל כפות רגליו היו יבלות עבות שנוצרו לאחר שנים של הליכה ללא נעליים בשטח ההררי. הם לא הצליחו להבין כיצד שרד לבדו בטבע במשך זמן כה רב. התשובה, לפי פנטוחה עצמו, הייתה יוצאת דופן: זאבים.
הסיפור החל ב-1954. פנטוחה, שנולד ב-1946 באניורה שבמחוז קורדובה, גדל במשפחה ענייה. לאחר שאמו מתה ואביו נישא מחדש, הוא סבל, לפי עדויות שנאספו במהלך השנים, מהתעללות מצד אמו החורגת.
כשהיה עדיין ילד נשלח לסיירה מורנה לעבוד כרועה עזים. הוא חי שם עם רועה קשיש במערה, שלימד אותו כיצד להדליק אש, להכין כלים ולשרוד בתנאי ההרים. לאחר שהרועה מת, נותר הילד לבדו בהרים. פנטוחה סיפר כי למד לשרוד באמצעות התבוננות בבעלי החיים. הוא זיהה פירות יער ושורשים שאכלו, ולמד אילו מזונות בטוחים עבורו.
ואז, לדבריו, הגיעה הזאבה. הוא סיפר כי הבחין בה מאכילה את גוריה בחתיכות בשר. לאחר שהאכילה אותם, השליכה לעברו חתיכת בשר. בתחילה חשש לגעת בה, אך הזאבה דחפה אותה לעברו באפה. כשהעז לקחת ולאכול, היא ליקקה אותו. "מאותו רגע הייתי חלק מהמשפחה", סיפר שנים לאחר מכן.
אבל ב-1965 החיים של פנטוחה השתנו. המשמר האזרחי חילץ אותו מההרים בכוח. לפי עדותו, הוא נקשר ונחסם מפני נשיכה, בזמן שיילל והתנגד כמו חיית בר. החזרה לחברה הייתה טראומטית. נזירות לימדו אותו מחדש לדבר, ללכת זקוף, לאכול ליד שולחן ולהשתמש בסכו"ם. לעיתים העדיף ללכת על ארבע והתקשה לישון במיטה.
הסרט שנעשה בהשראת סיפור חייו של מרקוס רודריגס פנטוחה
לאחר שחתכו את היבלות העבות בכפות רגליו הוא אף נזקק לכיסא גלגלים למשך תקופה. הוא פחד ממכוניות, מרעשי העיר ומההמונים, ובביקור הראשון אצל ספר חשש שהסכין יחתוך את גרונו.
בהמשך עבר למיורקה, עבד בבית הארחה והשלים את שירותו הצבאי. הוא עבד כרועה וכעובד בענף המלונאות, אך התקשה להשתלב בחברה. לדבריו, אנשים אף ניצלו אותו כלכלית, משום שלא הבין היטב את ערכו של כסף ואת הכללים החברתיים.
בשנותיו המאוחרות עבר לאורנסה שבצפון ספרד, שם מצא קהילה שתמכה בו. הוא המשיך לספר על געגועיו לחיים בהרים ואף ניסה לחזור לשם. אלא שהמקום השתנה. המערה שבה חי נעלמה, ובמקומה הופיעו בתים ושערים חשמליים. גם הזאבים כבר לא קיבלו אותו כפי שזכר.
ב-2010 הפך סיפורו לסרט הספרדי "Among Wolves", ובהמשך השתתף בראיונות ובמפגשים שבהם סיפר על חייו. פנטוחה אמר לא פעם כי 12 השנים לצד הזאבים היו המאושרות בחייו. הזאבים, לדבריו, מעולם לא בגדו בו - בניגוד לבני האדם.
