כשאני אומר (בעברית) שאני מתמחה בספרות הספרדית של תור הזהב, לרוב מניחים שאני עוסק ביהודה הלוי או באבן גבירול, ולא בסרוונטס ("דון קיחוטה") או בלופה דה וגה. זה לא מפתיע: בישראל, ההיסטוריה והתרבות הספרדית נתפסות לרוב כרקע לדרמה היהודית בחצי האי האיברי - זו של הפריחה במאות ה-10–12, של הגירוש של 1492, של האנוסים שנותרו בספרד אחריו או של קהילות היהודים הספרדים שנפוצו במרחב הים התיכון ומעבר לו.
גם אלה כמובן חלק מהסיפור ההיספאני, אבל כשאני מדבר על תור הזהב - בספרדית: Siglo de Oro - אני מתכוון למאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שבהן ספרד ביססה את זהותה הדתית, הפוליטית והתרבותית, והספרות והאומנות שלה זכו לפריחה יוצאת דופן. דרך הספרות אני מבקש לשאול שאלות על אותה ספרד, על גבולות הספרדיוּת ועל מי שנכללים בה או מודרים ממנה. אחת השאלות המעסיקות אותי בהקשר הזה היא מקומה של הערבית בספרות הספרדית - כיצד היא מדומיינת, נשמעת ומובנת בקרב כותבי ספרדית וקוראיהם.
4 צפייה בגלריה
דיוקן של סרוונטס, סביב 1600, מיוחס לצייר חואן דה חאורגי
(איור: מתוך ויקיפדיה, בשימוש חופשי)
מירושלים לדרום אמריקה, ומשם לסרוונטס
גדלתי בירושלים בבית שבו דיברו עברית וערבית. כשתכננתי, בתחילת שנות העשרים שלי, את המסע הגדול לדרום אמריקה, נרשמתי לקורס ספרדית במכון סרוונטס, שנפתח מעט קודם לכן בתל אביב, ומצאתי את עצמי משנן בהתלהבות פעלים בשפה הזרה.
כשחזרתי ארצה החלטתי ללמוד לימודים ספרדיים באוניברסיטה, בעיקר מתוך משיכה לספרות הלטינו-אמריקנית המודרנית. אלא שקורס אחד על סרוונטס שלמדתי אצל פרופ' רות פיין הסיט את התעניינותי לספרות שהיא קרובה יותר לבית, ולתקופה שידעתי עליה מעט מאוד. התוודעתי לא רק לתחכום וליופי שבספרות תור הזהב אלא גם למערכת היחסים המורכבת שהיא קיימה עם המורשת היהודית והמוסלמית של ספרד. לימים התמחיתי בספרות הספרדית של תור הזהב.
כרוניקה של היעלמות
בימי הזוהר של אל-אנדלוס (ספרד בעת שלטון האסלאם) הייתה הערבית שפת התרבות, הממשל והמדע העיקרית בחצי האי האיברי. עם התרחבות הממלכות הנוצריות, ובעיקר עם התבססות השפה והתרבות הקסטיליאנית, הפכה הערבית בהדרגה ללשונם של השכנים. לאחר כיבוש גרנדה ב-1492 וקץ הריבונות המוסלמית בחצי האי, הייתה הערבית לשפת המיעוט המוריסקי – המוסלמים שאולצו להתנצר וצאצאיהם.
במהלך המאה השש-עשרה פעל הכתר הספרדי למחיקת הערבית, הן באמצעות הנחלה אינטנסיבית של הספרדית למוריסקים והן באמצעות איסורים על החזקת ספרים בערבית, על כתיבה בה, ולבסוף גם על דיבור ושירה בה. איסורים אלה נתקלו בהתנגדות של הקהילות ואף הובילו לעימותים ולמתיחויות שהסתיימו בגירוש המוריסקים בין 1609 ל-1614.
4 צפייה בגלריה
דף מתוך ספר להוראת ערבית מאת פדרו דה אלקלה מראשית המאה השש-עשרה, רגע לפני החלת האיסורים על השימוש בה
(איור: מתוך ויקיפדיה, בשימוש חופשי)
אבל הערבית לא נעלמה מבלי להותיר זכר: היא השאירה אחריה שמות של הרים ונהרות, ערים ומחוזות ואלפי מילים שדוברי הספרדית יכלו לחוש במקורן הערבי גם כשידיעותיהם בשפה היו מוגבלות מאוד. כך למשל כתב המילונאי קוברוביאס, שביקש לשחזר את האטימולוגיה של כל המילים בספרדית, בהקדמה למילונו: "אשר ללשון הערבית, כמעט כולנו שווים", כלומר איש אינו יודע אותה באמת.
ערבית בספרות הספרדית
באחד ממחקריי אני מתחקה אחר מקומה של הערבית ביצירות ספרדיות בתקופות שונות ומתמקד ברגעים שבהם הטקסט עובר לערבית (המיוצגת באותיות לטיניות) ומאפשר לנו "לשמוע" אותה.
כך, למשל, ב"ספר האהב הטוב" מהמאה הארבע-עשרה שדכנית מנסה לשדל נערה מוסלמית להיענות לחיזורי גבר נוצרי: השדכנית מדברת קסטיליאנית, והנערה עונה לה בערבית - בחרוזים (!). דיאלוג כזה מזמין אותנו לחשוב על הקשר תרבותי שבו המגע בין השפות ודובריהן היה אינטנסיבי ויום-יומי.
ב״דון קיחוטה״ אנחנו פוגשים ערבית בהקשר אחר, כשהיא נשמעת מפיה של נערה בשם זוראידה, מוסלמית מאלג'יר שמתאהבת בשבוי נוצרי ובורחת איתו לספרד. עולם השבי היה מוכר לסרוונטס, שבילה בעצמו כחמש שנים כשבוי באלג'יר. השבוי מציג את אהובתו בשמה המקורי, אולם זוראידה, שרוצה לאמץ לעצמה שם נוצרי, מוחה בספרדית שבורה: No", no Zoraida, María, María", ומוסיפה בלשונה, ""Zoraida macange, ״זוראידה? בשום אופן לא״" המחקר מראה שמדובר בתעתיק של הביטוי "מא כאנש" (מילולית: "לא היה"), שפירושו כאן "כלל לא". רגעים כאלה ודומיהם מאפשרים לנו לשחזר איך נשמעה הערבית באוזניהם של סרוונטס ושל מחברים בתקופות אחרות ולעמוד על משמעות הייצוג בהקשרים משתנים.
במחקר אחר אני עוסק בספרות האלחמיאדו - הספרות המחתרתית של המוריסקוס - שנכתבה בספרדית, אבל באותיות ערביות ולא לטיניות. כתבי היד של ספרות זו, שקריאתם דורשת הכשרה מיוחדת, מאפשרת לנו להכיר את סיפורו של המיעוט המוריסקי, מה הבין על מצבו, וכיצד קיווה להיחלץ ממנו.
למה זה חשוב?
ספרד של תור הזהב מאפשרת לנו להתבונן ממרחק על האופן שבו חברה ותרבות מגבשות את תפיסת העצמי שלהן ביחס לקבוצה אחרת, לתרבותה וללשונה. ספרותה – הקאנונית כמו זו של סרוונטס והשולית והמחתרתית כמו ספרות האלחמיאדו - מאפשרת לנו הצצה אל תוך הדינמיקות הללו ולשמוע את הקולות האחרים של אותה חברה, לתת להם פנים ואנושיות. דומני שהיכולת הזו נחוצה לנו כאן היום יותר מאי פעם.
ד״ר אור חסון הוא מרצה בכיר בחוג ללימודי ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית באוניברסיטה העברית בירושלים.
קישורים נוספים:
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet שנוסד ביוזמת האקדמיה הצעירה הישראלית שבו חוקרים מסבירים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' נעמה גבע-זטורסקי, פרופ' אורי בן-דוד ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
