מאז הקמתן, יחידות צה"ל השונות וכל כוחות הבטחון פועלים ללא לאות להחזיר את הביטחון לתושבי המדינה. בימים הקשים שמאז ה-7 באוקטובר זכינו לחזות בגבורתם של יחידים ושל רבים מתוך צה"ל. מיזם של הספרייה הלאומית מאיר זרקור על ההיסטוריה והסיפור הייחודי של יחידות צה"ל השונות: חלקן קיימות כבר ממלחמת העצמאות ולחמו ב-1948 על הקמת המדינה, וחלקן צעירות יותר וקמו כתולדה של צורך שעלה מהשטח. לכולן סיפור, היסטוריה ומאפיינים ייחודיים משלהן, אותו ננסה לספר.
7 צפייה בגלריה
חיילי גבעתי יוצאים למארב, 1948-9. הצילום מתוך ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה להקים מדינה יהודית לצד מדינה ערבית על אדמות פלשתינה ארץ ישראל. ליהודי הישוב בארץ וליהודים בכל העולם הייתה סוף סוף סיבה טובה לצאת לרקוד ברחובות. יהודי רומא אף הגדילו לעשות ויצאו לחגוג מול שער טיטוס בו חקוקה באבן טרגדיית הגלות היהודית האחרונה, כאלפיים שנים לפני.
אבל כמו תמיד בהיסטוריה היהודית, השמחה נמהלה בעצב. זעם ההמון הערבי בארץ וברחבי הארצות השכנות לא חיכה עד שחגיגות העצמאות של המדינה הצעירה יסתיימו. כבר בערב ההכרזה, ב-29 בנובמבר 1947, נרצחו ברחבי הארץ שבעה יהודים על רקע ההחלטה.
כתבות בפרויקט עוטפים את העוטף בבלוג הספרייה הלאומית:
עד התלם האחרון: מחיר הדמים של נחל עוז
דפוס בארי – מפעל הדפוס של המדינה
נפילתו ותקומתו של נתיב העשרה
הפעוט שפונה מניר עם, פונה בשנית בגיל 78
מלחמת העצמאות פרצה בדיוק יום לאחר הכרזת האו"ם. לוחמי וחברי כל תנועות המחתרות וארגון ההגנה, לצד עולים חדשים שגויסו ממש מתוך האוניות שעגנו בנמל חיפה, התכנסו כדי להתחיל לבנות ולארגן את צבא צעיר שכבר עכשיו צריך היה להילחם מול חמישה צבאות ענק.
שמעון אבידן היה אחד ממפקדי הפלמ"ח הוותיקים, מפקד הפלוגה שבה החל יצחק רבין את דרכו כקצין צעיר. עליו הוטלה המשימה להקים חטיבת לוחמים מאומנת להגנה על יישובים בארץ מפני התקפות. בתחילת דצמבר 1947 חטיבה 5 יצאה לדרך וגם קיבלה שם, "גבעתי", שהיה שם המחתרת של אבידן.
7 צפייה בגלריה
האלוף יצחק שדה ולצידו שמעון אבידן מח"ט גבעתי. צולם במהלך 1948, תש"ח. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף יצחק שדה. מקור האוסף: יורם שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לחיילים בחטיבה הצעירה לא היה זמן לחגיגות. הארץ בערה. מדינות ערב וערביי הארץ החלו לתקוף את הישוב העברי מכל קצוות הארץ. חטיבה 5 נשלחה לחזיתות הלחימה הקשות ביותר, חיילי גבעתי לקחו חלק בכל הקרבות המשמעותיים ביותר במלחמת העצמאות, כמו מבצע יואב, כיבוש ג'וליס והצלת קיבוצים בקו הגבול, הקרב על קיבוץ ניצנים הנודע וכמובן הקרבות על קיבוץ נגבה.
הקרב על נגבה
ב-1939 קם בארץ ישראל קיבוץ חדש ע"י גרעיני עולים של השומר הצעיר. תחילה תחת השם 'גבעת גנים', וכעבור שנה כ'נגבה'. באותם ימים היה נגבה אחד מהישובים היהודיים הדרומיים ביותר בארץ, בין קריית גת לאשקלון, ולמעשה ישב על קו הגבול ממנו הגיעו המצרים, מגובים בשכירי חרב מסודן ובלוחמי מיליציה של תנועה פוליטית דתית חדשה שהחלה לצמוח במצרים, "האחים המוסלמים".
7 צפייה בגלריה
חבר קיבוץ נגבה בעבודתו, ברקע מבנים של הקיבוץ, 1947. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף ראשית קיבוץ נגבה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
מיכה נצר שהיה לוחם בגדוד 54 של גבעתי מספר, "מצפון לנגבה הייתה גבעת עיבדיס עליה הייתה מצודה גדולה של הצבא המצרי. מהגבעה הזו יכולים ביום בהיר להשקיף על הארץ עד אזור גדרה לפחות. בלילה שבו פשטו לוחמי הגדוד 53 על עיבדיס הם הפתיעו את המצרים. ולמרות ההפתעה, פחות מחצי מהלוחמים חזרו על הרגליים. היו פצועים וחללים רבים. אבל הם הצליחו. הם הצליחו לכבוש את הגבעה ותפסו גם שלל רב".
"כשאנחנו הגענו בלילה שאחרי להחליף אותם, התמקמנו בשטח ובמהירות הבזק הגיעו מתנדבים רבים מיישובים באזור והתחילו לעזור לנו לחפור תעלות קשר ועמדות מיגון מירי הפגזים והתותחים. באותו לילה הגיע גם ישראל גלילי שהיה סגן שר הביטחון, והוא אמר לנו, 'ראיתי את השורות הדלילות, אבל הרוח ממלאת את הפרצות. הרוח הזאת היא רוח גבעתי'. בזכות המבצע הלילי הזה המחלקה שלי ספגה פחות אבדות".
7 צפייה בגלריה
לוחמי גדוד 51 של גבעתי (לפני שעבר לגולני) משתלטים על ציוד צבאי מצרי במצודת עיבדיס הנטושה, 1948. צילום: בנו רותנברג. מתוך ארכיון בנו רותנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
7 צפייה בגלריה
ישראל גלילי מצולם בשעה שהוא מתנדב לחפור תעלות בסיוע אזרחים וחיילים, 1948. צילום: אריה פק, מתוך אוסף אריה פק קיבוץ נען. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
למרות רוח הקרב והמאמץ הכולל של היישוב לוחמים לצד אזרחים, ספגה ישראל הצעירה אבדות רבות. כששת אלפים הרוגים גבתה מלחמת העצמאות, כאחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל של 1948.
אחד מההרוגים הללו היה עזרא הירשפלד, שהיה עיתונאי צעיר בעיתון "על המשמר" כשנקרא להתגייס לחטיבת גבעתי, הוא היה בקושי בן 18. בימי הלחימה כתב יומן ובו תיאר את תחושותיו, ואת ימי הקרבות וכך כתב ביומנו בתאריך 13.7.48:
"איני זוכר שום מומנט אחר בחיי שבו הרגשתי את אפסיות האדם. את אזלת ידו ואת חוסר האונים המשווע שלו. הנה שם, במרחק קילומטר וחצי ממני מכוון איזה תותחן מצרי את מכשיר הכוון, מחשב בקור רוח את הסט הרוח, מעלות ומרחק, ומפעיל את המנגנון. עכשיו נוצר תהליך הירייה: פיקה מנוקרת, אבק שריפה נדלק, גזים יוצרים לחץ, הפגז משתחרר. כעבור 5 שניות יתפוצץ ל-1000 רסיסים שנונים, שכל אחד לחוד מסוגל להביא את המוות, לרחף באוויר. וכל אותו הזמן יושב אני, עזרא הירשפלד, אדם תרבותי פחות או יותר – בכל אופן 'פאר הבריאה' הומו סאפיאנס, כפוף בחפירתי ואין ביכולתי להשפיע אף כמלוא המילימטר על מסלול התעופה של הפגז, או להימלט ממנו, או להתגונן נגדו, כל שאני מסוגל הוא להרכין את ראשי המכוסה כובע פלדה דקיקה ו…להמתין להתפוצץ הפגז. אם פגז זה ייפול על ראשי וירסקני לעשרות גזרים או יתפוצץ במרחק 5 מטר ממני ויחסל את חברי מבלי שאפגע כלל, או יתפוצץ אי שם בשדה מבלי לגרום נזק לאיש, או לא יתפוצץ כלל – כל אלו הן שאלות התלויות ברוח".
אחרי תש"ח: שועלי שמשון בשטח
למרות המחיר הכבד בחיי אדם, הצליחה ישראל, בתום מלחמת העצמאות, להביס חמישה צבאות שצרו עליה ואף להגדיל את שטחה מעבר לגבולות שנקבעו בתכנית החלוקה המקורית של האו"ם. באוקטובר 48, במסגרת "מבצע יואב" הצליחה ישראל לכבוש מידי המצרים את הנגב שהיה מנותק עד אז משאר שטחי המדינה ובכך השיגה יתרון משמעותי במלחמה על יריבותיה המרות. במובנים רבים, ישראל ניצחה במלחמה. אחרי מלחמת השחרור המשיכה חטיבת גבעתי לשמש ככוח לוחם משמעותי ונועז. אופייה שונה מעט, ופעילותה, בין היתר כסיירת ג'יפים, התרחבה לאחר המלחמה. גם שמה שונה, וכעת נודעה בשם שועלי שמשון, שם שהוענק לה על ידי אבא קובנר, שבאותם ימים היה קצין החינוך וההסברה של החטיבה. "חיילי גבעתי הם ממשיכי דרכו של שמשון וכמובן הם נלחמים מלחמת 'תמות נפשי'", אמר. "וכשם שהמצרים של היום הם לא רק ממשיכיהם של המצרים הקדמונים, אלא גם ממשיכיהם של הפלשתים, כך חיילי גבעתי הם צאצאי דוד ושמשון ועליהם ללחום בהם מלחמת חורמה ובראשם פלוגת הג'יפים החייבת להיקרא 'שועלי שמשון'".
7 צפייה בגלריה
חיילי גבעתי יוצאים למארב, 1948-9. הצילום מתוך ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל
אבל במשך השנים ועד סוף שנות ה-70, צומצמה גבעתי (אז שועלי שמשון) משמעותית. השינוי הגדול האחרון בחטיבה היה בשנות השמונים. כחלק מלקחי מלחמת שלום הגליל, הוקמה גבעתי מחדש כחטיבה הסגולה שאנחנו מכירים עד היום. בגלגולה השני, ובייחוד מאז תחילת שנות ה-90, התבלטה גבעתי כחטיבת חי"ר מיוחדת, עם התמחות מיוחדת בגזרת רצועת עזה. בסוף שנות ה-90 עלתה הפופולאריות של החטיבה לשיאה בזכות סדרת הדרמה "טירונות", שגוללה את סיפורם של חיילי גדוד גבעתי.
המנון גבעתי הפך לידוע ובסצינה ידועה בסדרה הטירונים מתבקשים על ידי הסמל לשיר אותו כשאחד מהם משנה את המילים לפי ראות עיניו ונענש על כך כמובן. את מילותיו כתב עמוס אטינגר והלחין אפי נצר:
"למראות הזריחה לשקיעות של אביב
את קולו של הרוח שמעתי
זאת הרוח אשר מהלכת סביב
זו הרוח ששמה הוא גבעתי
מי שחלם גבעתי מי שנשם גבעתי
מי שהלך עימנו בדרכים…"
בגלגולה החדש לא הוקמה גבעתי בחיפזון ובלחץ המלחמה, אלא מתוך שיקול דעת אסטרטגי, כיחידת חי"ר מיוחד (חיר"ם) המאומנת לביצוע הפעולות הרגישות ביותר. מאז הקמתה היו ידועים מפקדי ולוחמי החטיבה בכל גלגוליה באומץ ועוז הרוח, כמי שתמיד לוקחים חלק במבצעים ובקרבות הקשים והמשמעותיים ביותר. מימי מלחמת העצמאות ועד לימי מלחמת חרבות ברזל, לאורך שבעים וחמש שנים, דבר אחד ממשיך ללוות את חטיבת גבעתי על כל גלגוליה – הרוח הממלאת את השורות החסרות, רוח גבעתי.
