מה אנחנו באמת יודעים על מה שקורה בחייהם החברתיים של בעלי החיים שבטבע? את הדורבן המצוי - שנקרא גם הדורבן ההודי - רבים מכירים בעיקר כחיה לילית ואיטית, שמתהלכת בשקט בין השיחים ומגינה על עצמה בעזרת מעטה קוצים מרשים.
למרות זאת, חיי החברה של הדורבן נותרו מסתוריים עבור רובנו. תצפית נדירה שנלכדה במצלמות שביל בלב פארק הטבע רמת הנדיב פותחת חלון יוצא דופן לחייהם הרגשיים והחברתיים של המכרסמים הגדולים הללו, ומעלה שאלות על הדרך שבה חיות בר מתמודדות עם אובדן.
דורבנים ברמת הנדיב
(צילום: ד"ר אמיר ארנון, רמת הנדיב)
מפגש לילי בין טורף לנטרף
הסיפור שחשף המחקר החדש החל דווקא באירוע ציד דרמטי. את המחקר ביצע ד"ר אמיר ארנון, זואולוג ואחראי ממשק ושימור חיות בר ברמת הנדיב, בשיתוף ד"ר טורסטן וורונסקי מאוניברסיטת ג'ון מור בליברפול, אנגליה, ומחלקת המחקר של רמת הנדיב. מצלמות המעקב תיעדו בשתי הזדמנויות שונות נקבת תן זהוב כשהיא צדה וטורפת גורי דורבן. באחד המקרים נראו קוצים זעירים נעוצים באפה ובחזה של התנה – ממצא שמתגלה כבעל חשיבות מדעית יוצאת דופן.
ארנון מסביר כי דורבנים נחשבים לחיות מסוכנות מאוד לציד: "דורבנים מתגוננים, בין היתר, על ידי זקיפת הקוצים שלהם, תוך הפניית החלק האחורי של הגוף אל הטורף, ולפעמים גם קפיצות אחוריות לכיוון הטורף כדי לנעוץ בו את הקוצים. זאת בניגוד לאגדה האורבנית שדורבנים מסוגלים לירות קוצים. קוצי הדורבן עבים, ארוכים, ובנויים כך שקשה מאוד להוציא אותם. פציעה על ידי קוצי דורבן עלולה לגרום לפציעות חמורות, לזיהומים ולמוות. יש מספר מיני טורפים שידוע שמצליחים לטרוף דורבנים בוגרים – נמרים, כלבים וזאבים, למשל".
העובדה שהתנה נצפתה פעמיים כשהיא נושאת גור, לצד הקוצים שנתקעו בפניה ובחזה, מהווה עדות ראשונה בספרות המדעית לציד אקטיבי של דורבנים על ידי תנים זהובים. "העובדה שקוצים נתקעו בחזה ובאף של נקבת התן בעיקר מחזקת את האבחנה שמדובר בציד אקטיבי, ולא במקרה שבו התנה מצאה דורבן מת ולקחה אותו איתה", מסביר ארנון. "מעניין לציין שכשעה אחרי הצילום, היא נקלטה בעדשת המצלמה שוב ללא הקוצים. סביר להניח שהעובדה שהיא הצליחה להיפטר מהם קשורה לכך שמדובר בגור דורבנים, עם קוצים קצרים ודקים יחסית. התיעוד של שני מקרים כאלה עשוי להעיד על כך שהיא התמחתה בציד של דורבנים צעירים – תופעה מוכרת שבה פרט רוכש ניסיון בציד של מין מסוים, והוא הופך עבורו למקור מזון חשוב".
דורבן ברמת הנדיב
(צילום: אמיר ארנון, רמת הנדיב)
הגילוי מסקרן אף יותר כשבוחנים את נתוני ה-GPS שנדגמו מאותה נקבת תן. המחקר הראה כי הלהקה המקומית מסתמכת במידה רבה על מזון נגיש שמקורו באדם, כמו אשפה ופסולת חקלאית. למרות זמינות המזון, התנים בחרו לקחת סיכון ממשי ולצוד חיה מסוכנת.
תגובה למוות, או אכילת עצמות?
אבל החלק המפתיע עוד יותר התרחש בדיוק שמונה דקות לאחר שהתנה עזבה את המקום עם הטרף. למקום הגיע דורבן בוגר, שזוהה בסבירות גבוהה כזכר, בשל היעדר סימני הנקה בולטים. המצלמה תיעדה אותו אוסף בפיו את שאריות הגור המת, כשמפיו בולט קוץ המזדקר מהפגר, ומרחיק אותו מהזירה.
איך מסבירים פעולה כה יוצאת דופן? החוקרים מתבססים על הספרות המדעית ומעלים שתי השערות מרכזיות. האפשרות הראשונה היא בעלת קונוטציה מעט אפלה: אכילת בשר של פרט מאותו המין (קניבליזם) או אכילת עצמות (אוסטאופגיה). בעלי חיים רבים הנחשבים לצמחוניים, ובהם דורבנים, נוהגים לעיתים לאכול עצמות בשטח במטרה להשלים מינרלים חיוניים כמו סידן. אולם, החוקרים מעריכים כי אפשרות זו סבירה פחות: במשך שנים של מחקר ברמת הנדיב, שבהן הוצבו מצלמות מעקב על גבי פגרים רבים, מעולם לא נצפה דורבן כשהוא ניזון מפגרים כאלה.
דורבן ברמת הנדיב
(צילום: אמיר ארנון, רמת הנדיב)
האפשרות השנייה, והסבירה יותר בעיני החוקרים, היא התנהגות הקשורה למוות - פינוי הפגר מהמקום והרחקתו. "כשראיתי את הסרטון, קודם כול הופתעתי מאוד", משתף ארנון. "חשבתי שאולי הדורבן ניסה להציל את הגור מהתנה. כשקראתי בספרות המדעית, עלה הרעיון שמדובר בתגובה למוות של קרוב משפחה".
ארנון מבהיר כי ההסבר נשען על אופי החיים של המין. "אנחנו יודעים מעט מאוד על התגובה של דורבנים לאובדן, אך בניגוד לרוב מיני הדורבנים בעולם, לדורבן ההודי חיים חברתיים מפותחים מאוד. הם חיים בזוגות לכל החיים (מונוגמיים), והטיפול בגורים על ידי שני ההורים נמשך כמעט שנה. מאוד אפשרי שקשרים חזקים כאלה יוצרים קשר רגשי בין בני המשפחה, ובעקבותיו תגובה לבן משפחה מת", הוא אומר. "הממצאים לא בהכרח מעידים על אינטליגנציה גבוהה, אך הם עשויים להעיד על קשרים רגשיים חזקים, בדומה לתופעות שנצפו אצל פילים שמשתהים ליד עצמות של פרטים מוכרים ואף נושאים אותן".
החלון המושלם אל הלילה
תצפיות על התנהגות הקשורה למוות אצל מכרסמים בטבע הן אירוע נדיר במיוחד. רוב חיות הבר חוששות מאוד מנוכחות אדם, קל וחומר כשמדובר בבעל חיים הפעיל בלילה ובבית גידול סבוך. בשל כך, החוקרים מעריכים כי המחסור בתיעוד מסוג זה נובע בעיקר מאתגר מחקרי, ולא בהכרח מהיעדר התופעה עצמה.
כאן נכנס לתמונה היתרון של טכנולוגיית המעקב. "מצלמות שביל עונות בדיוק על קשיים אלה. הן לא מפריעות לחיות, ופועלות במשך כל היממה בכל בית גידול", מסביר ארנון. "מצד שני, מצלמה מכסה שטח קטן של כמה מטרים רבועים בלבד, והסיכוי שהתנהגות כל כך ייחודית תתרחש בדיוק מולה הוא נמוך מאוד. לאורך השנים ראיתי הרבה רגעים נסתרים במצלמות, מהנקה ומשחקים של צבאים ודורבנים, ועד חיזור של גיריות וקולות תקשורת של צבאים שלא תועדו בעבר".
התצפית הנדירה ברמת הנדיב מזכירה לנו כמה מעט אנחנו יודעים על המתרחש מעבר לטווח ראייתנו, ומציבה מולנו תזכורת חשובה על חשיבות השמירה על הסביבה. "מה אנחנו באמת יודעים על מה שקורה בטבע כשאנחנו לא מסתכלים?" מסכם ארנון. "חייהם של הדורבנים מרתקים ומלאי סודות. המפגש עם הטבע הפראי הזה מחזיר אותנו לבסיס, והתצפיות הללו מציבות מולנו שאלה: האם נשכיל לשמור על הטבע שסביבנו? בסופו של דבר, ההגנה על השטחים הפתוחים ועל חיות הבר נועדה לא רק עבורם; היא שומרת גם עלינו".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
