בפסק דין תקדימי ביטל סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט ארנון דראל, את היתר הפליטה שנתן המשרד להגנת הסביבה לתחנת הכוח החדשה המוקמת בימים אלו במתקן ההתפלה באשדוד. בבסיס הקביעה של השופט עומדת פרשנות של המושג הטכניקה המיטבית הזמינה (BAT-Best Available Technique) ושל השיטה לבחירתה, כפי שהם מופיעים בחוק אוויר נקי ובתקנות הנגזרות ממנו. אולם לא מדובר רק בפרשנות משפטית אלא גם בשיעור פשוט בעברית. בשני הנושאים הללו בדיוק עסקנו גם אנחנו במאמר שפרסמנו לא מזמן בנושא בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", והפרשנות שלנו לגבי החוק קיבלה אישוש מלא מהחלטת כבוד השופט.
מתקן ההתפלה באשדוד החל לפעול בסוף שנת 2015 והוא מתפיל כ-100 מיליון מ"ק מים בשנה. הקמה של תחנת כוח שתוכל לספק את צריכת החשמל של המתקן, כדי להפחית עלויות, אושרה במוסדות התכנון ב-2017, ואיפשרה שימוש במנועים או בטורבינות המונעים בגז מחצבים. אולם למרות שלפי כל המדדים הסביבתיים השימוש בטורבינות פולט משמעותית פחות מזהמי אוויר ממנועים, הבקשה להיתר הפליטה שהוגשה למשרד ואושרה על-ידו הייתה דווקא עבור מנועים. החלטה זו עוררה מאבק ציבורי, בטענה שהשימוש במנועים ולא בטורבינות צפוי לגרום לפליטה של כמות גבוהה יותר של מזהמים, ובפרט של פורמלדהיד, שהוא חומר מסרטן, באזור שגם כך רווי בפליטות מזהמים.
הסוגייה שעמדה בפני בית המשפט לא הייתה סביבתית במהותה. כלומר בית המשפט לא נדרש לקבוע אם מנועים יותר או פחות מזהמים מטורבינות. מדובר היה בסוגייה פרשנית, כאשר השופט דראל קבע שהמשרד לא קיים את לשון חוק אוויר נקי, ואישר שימוש במנועי בעירה פנימית למרות שלא מדובר ב"טכניקה המיטבית הזמינה", שהיא אמת המידה המרכזית בחוק אוויר נקי לקביעת תנאים בהיתרי פליטת מזהמים לאוויר.
ה"טכניקות המיטביות הזמינות" מתייחסות לשילוב של טכנולוגיות ואמצעי הפחתת פליטות מזהמים לאוויר, שצריך ליישם תוך התחשבות בעלויות ובנגישות לטכנולוגיות באופן שיהיה סביר למפעל. האיחוד האירופי מפרסם מסמכי ייחוס הכוללים סל של טכניקות מיטביות זמינות לכל מגזר תעשייתי, והמשרד להגנת הסביבה, המסתמך על מסמכים אלו, מאפשר למפעל לבחור בכל אחת מהטכניקות המוגדרות במסמכים כתנאי לקבלת היתר פליטת מזהמים לאוויר. השופט דראל קבע שזו אינה הפרשנות הנכונה של הכתוב בחוק אוויר נקי ושיש לבחור את הטכניקה הכי טובה מסל הטכניקות.
המטרה המרכזית של חוק אוויר נקי, שהוא ההסדר המרכזי לקביעת אסדרה של איכות האוויר בישראל, היא "להביא לשיפור של איכות האוויר וכן למנוע ולצמצם את זיהום האוויר". ובהתאם, בחוק אוויר נקי ובהסדרים הנגזרים ממנו כתוב במפורש שמדובר בטכניקות ש"יישומם מביא למניעה או לצמצום מְרבי של פליטת מזהמים לאוויר ממקור הפליטה ולמזעור הפגיעה בסביבה בכללה" וש"בקשה להיתר תכלול את הטכניקה המיטבית הזמינה המוצעת במסמכי הייחוס אשר תביא להפחתה המרבית של פליטת מזהמים לאוויר מבין כל הטכניקות המיטביות האפשריות".
על כן השופט דראל ציין כי "ההכרעה בעתירה מחייבת תחילה להידרש לשאלה מה הפרשנות הנכונה למושג "הטכניקה המיטבית הזמינה", שעומד ביסוד מתן היתר הפליטה לפי חוק אוויר נקי ולפי התקנות". האם יש להשתמש בהטכניקה המיטבית הזמינה, בהא הידיעה, מבין הטכניקות המוצעות, במסמכי הייחוס האירופאיים, או שכל טכניקה שכלולה במסמך מספקת, גם אם לא תביא להפחתה מרבית של מזהמים? לפי השופט דראל, מלשון החוק עולה בבירור שעל המשרד לבחור את הטכניקה שתביא להפחתה מרבית של פליטות מזהמים ועל כן, מבין רשימת הטכנולוגיות המאושרות לשימוש יש לבחור את זו המזהמת פחות.
ההשלכה של החלטת בית המשפט המחוזי, אם לא תתהפך בבית המשפט העליון, היא רוחבית ומרחיקת לכת. מדובר בהחלטה שנותנת דגש משמעותי על הצד הסביבתי ולא על הצד הכלכלי. אבל מעבר לשאלה העקרונית הנוגעת לפרשנות וליישום של אמת המידה המרכזית בחוק על-ידי המשרד להגנת הסביבה, להחלטת השופט יש גם פן ערכי כיוון שאזור התעשייה הצפוני באשדוד הוא אזור מוכה זיהום אוויר וחובתו המוסרית של המשרד כלפי תושבי האזור היא לקיים את המטרה הפשוטה והברורה של חוק אוויר נקי: לשפר את איכות האוויר על ידי צמצום פליטות המזהמים ולדאוג לבריאות הציבור.
עמדה על כך לאחרונה השרה להגנת הסביבה כשכתבה ליועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב מיארה כי "החתימה על היתר הפליטה למתקן ההתפלה באשדוד מתנגשת עם המהות של חוק אוויר נקי". לצערנו, למרות שכתבה זאת שחור על גבי לבן, לא ראתה לנכון השרה להנחות את עובדי משרדה לשנות את היתר הפליטה. מצער שנדרשה התערבותו של בית המשפט בעניין. אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.
ד"ר אורי שרון, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עדי וולפסון, המרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון.
