תשעה חוקרים הוכרזו הערב (שלישי) כזוכי פרס דן דוד לשנת 2026 - פרס ההיסטוריה הגדול בעולם. כל אחד מהם יקבל מענק בסך 300 אלף דולר, כהוקרה על מחקריהם יוצאי הדופן המאירים היבטים שונים של העבר האנושי, וכן כדי לתמוך בעשייתם העתידית. הזוכים, הנמצאים בשלבים המוקדמים של דרכם המקצועית, הם היסטוריונים וארכאולוגים שמחקריהם משתרעים על פני אמריקה, מזרח אסיה ואירופה, ואף עוסקים בהשפעתן של תופעות שהתרחשו בחלל החיצון על ההיסטוריה האנושית.
השנה מציין פרס דן דוד חמש שנים מאז הושק מחדש כפרס המתמקד בהיסטוריה וחקר העבר. עם צירופם של זוכי 2026, הוענק הפרס ל-45 חוקרים ואנשי מקצוע משש יבשות, עם סך של למעלה מ-13.5 מיליון דולר שהוענקו לתמיכה בעבודות פורצות דרך בתחום ההיסטוריה.
זוכי פרס דן דוד לשנת 2026:
מקס ברגהולץ (Max Bergholz), אוניברסיטת קונקורדיה, מונטריאול – היסטוריון של אירופה המודרנית, החוקר את הדינמיקה של אלימות בין-קהילתית, לאומיות וזיכרון היסטורי, בעיקר בבוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסרביה. ספרו הראשון, Violence as a Generative Force: Identity, Nationalism, and Memory in a Balkan Community (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), הוא מחקר מיקרו-היסטורי המסביר כיצד קהילה רב-אתנית שחיה בשלום בעיירה קולן ואקוף הידרדרה בשנת 1941 לאלימות מחרידה שהביאה למותם של יותר מ-2,000 בני אדם. כיום, הוא שוקד על ספר חדש בשם Our Truths: Violence and the Challenge of a Common Humanity, הבוחן כיצד התמודדו שלושה משטרים שונים ותומכיהם המקומיים בעיר הקרואטית גלינה ניסו, משנת 1945 ועד היום, עם היבטים שונים של העבר האלים של העיר במהלך שנת 1941.
ר. איזבלה מוראלס (R. Isabela Morales) – היסטוריונית ציבורית וחוקרת עבדות ושחרור עבדים בארצות הברית, שעבודתה מציבה במרכז סיפורים אישיים, מקומיים ומשפחתיים כחלון להבנת המרחב הרחב יותר של יחסי גזע ועבדות באמריקה של המאה ה-19. ספרה הראשון, Happy Dreams of Liberty: An American Family in Slavery and Freedom (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2022), משחזר את סיפורה של משפחת טאונסנד, צאצאיו של בעל המטעים הלבן סמואל טאונסנד, אשר עם מותו הוריש כמעט את כל רכושו לחמשת בניו, ארבע בנותיו ושתי אחייניותיו - כולם עבדים שהיו בבעלותו. הספר זכה בשנת 2023 בפרס הספר על שם פרדריק דאגלס. נוסף על עבודתה האקדמית, מוראלס אצרה תערוכות מיוחדות, הפיקה פרויקטים של היסטוריה בעל פה ופיתחה תוכניות ציבוריות עטורות פרסים עבור מוזיאונים ואוניברסיטאות בניו יורק, ניו ג'רזי ומקומות נוספים, ולאחרונה עבור המוזיאון האפרו-אמריקני סטאוטסברג-סורלנד.
רולנד בטנקורט (Roland Betancourt), אוניברסיטת קליפורניה באירוויין – היסטוריון של האמנות, שמחקריו משתרעים מאמנות ותרבות האימפריה הביזנטית ועד לתרבות הפופולרית המודרנית. עבודותיו המוקדמות על ביזנטיון עסקו בהיסטוריה הקדם-מודרנית של גזע, קוויריות וזהויות טרנסג'נדריות. בספרו האחרון, Disneyland and the Rise of Automation (הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2026), בוחן בטנקורט כיצד האסתטיקה של פארקי השעשועים המודרניים תרמה לעיצוב פס הייצור במחצית השנייה של המאה ה-20, והרגילה את הציבור למערכותיה ולשיטות פעולתה.
ורנה מאייר (Verena Meier), אוניברסיטת היידלברג והאוניברסיטה הטכנית של ברלין – היסטוריונית של גרמניה ואירופה המודרניות, המתמקדת ברצח העם של בני הסינטי והצוענים בתקופת הנאציזם. מחקריה בוחנים את ההיסטוריה הארוכה של האנטי-צועניות (Antigypsyism) בגרמניה במאות ה-19 וה-20, וכן את מורשתה לאחר מלחמת העולם השנייה. עבודתה עוסקת באופן שבו מוסדות כוח - מהמשטרה והכנסייה ועד לרשתות בינלאומיות של אינטלקטואלים – מתרגמים תפיסות של סדר חברתי למדיניות ולפרקטיקה, וכיצד תהליכים אלה מעצבים הכלה, הדרה וגבולות של שייכות בחברות מודרניות. בשנת 2017 הוזמנה על ידי המועצה המרכזית של הסינטי והרומה בגרמניה לכתוב דוח בנושא "פרוטסטנטיות ואנטי-צועניות", ששימש בסיס לדיונים אקדמיים ואזרחיים על אחריותן ההיסטורית של הכנסיות ועל חלקן באפליה וברדיפה של בני הסינטי והרומה, מתקופת הרפורמציה של מרטין לותר ועד ימינו.
מתיו צ'מפיון (Matthew Champion), אוניברסיטת מלבורן – היסטוריון של חברות ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, המתמקד באופן שבו בני אדם חוו, תפסו וארגנו את מושג הזמן. מחקריו מדגישים את הצורך בהיסטוריות מורכבות ומגוונות של תפיסות זמן – מקומיות וגלובליות, השוואתיות, רגשיות, חומריות וחושיות – תוך שימת דגש מיוחד על תרומתם של דימויים, חפצים, צלילים ומוזיקה להבנת חברות עבר. ספרוThe Fullness of Time: Temporalities of the Fifteenth-Century Low Countries (הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2017) בוחן כיצד הוסדר מהלך הזמן בארצות השפלה של המאה ה-15 באמצעות מקצבי הפעילות האנושית: מחיי המוזיקה בקתדרלות ועד למדידת הזמן באמצעות שעונים ולוחות שנה, מהרגלי העבודה של בעלי מלאכה מאוגדים ועד לפרקטיקות הדתיות של מאמינים מן השורה ושל מסדרים דתיים.
הווארד ג'יאנג (Howard Chiang), אוניברסיטת קליפורניה, סנטה ברברה – היסטוריון של המחשבה והתרבות במזרח אסיה המודרנית, המתמקד בחקר ביקורתי של מדע, רפואה, גזע, מגדר ומיניות. ג'יאנג נמנה עם חלוצי תחום לימודי העולם דובר הסינית (Sinophone Studies), המציע מסגרת חדשה להבנת אזורים כמו טייוואן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה וקהילות ממוצא סיני באמריקה – מקומות שבהם המונח "סיני" לבדו אינו מצליח ללכוד את המורכבות והמגוון של הביטוי התרבותי. ספרו הראשון, After Eunuchs: Science, Medicine, and the Transformation of Sex in Modern China (הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2018), מנתח את ההיסטוריה של שינוי המין בסין. ספרו השני, Transtopia in the Sinophone Pacific (הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2021), מציע פרדיגמה חדשה לחקר ההיסטוריה הטרנסג'נדרית, שבה ממלאת הגיאופוליטיקה תפקיד מרכזי.
דגומר דגרוט (Dagomar Degroot), אוניברסיטת ג'ורג'טאון – היסטוריון סביבתי המשלב במחקריו שיטות וראיות ממדעי הרוח, מדעי החברה ומדעי הטבע. עבודתו מתמקדת בהבנת האופן שבו שינויים סביבתיים, על פני כדור הארץ ומעבר לו, עיצבו את ההיסטוריה האנושית, ובהנגשת תובנות אלה לעולמות המחקר, המדיניות והציבור הרחב. ספרו הראשון, The Frigid Golden Age (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2018), תיאר כיצד הצליחה הרפובליקה ההולנדית להסתגל לשינויי האקלים בתקופת "עידן הקרח הקטן", ובכך להיכנס לתור זהב כלכלי ותרבותי בשעה שחברות אחרות סבלו ממשברים. ספרו החדש,Ripples on the Cosmic Ocean: An Environmental History of Our Place in the Solar System (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2025), טוען כי שינויים ממשיים ותפיסתיים בסביבות אלה השפיעו על ההיסטוריה האנושית בדרכים שטרם נחקרו.
אנדרו ליפמן (Andrew Lipman), ברנרד קולג', אוניברסיטת קולומביה – היסטוריון של צפון אמריקה בראשית העת החדשה ושל העולם האטלנטי הבריטי. מחקריו עוסקים באופן שבו עמים ילידיים השתתפו ביצירת תרבות תלוית-ים מקושרת, תוך התמקדות באזור צפון-מזרח אמריקה. ספרו הראשון, The Saltwater Frontier: Indians and the Contest for the American Coast (הוצאת אוניברסיטת ייל, 2015), טען כי המפעל הפוריטני בניו אינגלנד היה כרוך מלכתחילה במאבקי הכוח של שכניהם הילידיים ושל יריביהם ההולנדים, וכי התרבות הימית של העמים הילידיים לאורך החוף הייתה גורם מרכזי בהישרדותם לאחר הפלישה לארצותיהם. ספרו השני,Squanto: A Native Odyssey (הוצאת אוניברסיטת ייל, 2024), הוא המחקר המקיף הראשון המוקדש לסקוואנטו (או טיסקוואנטום) - מתורגמן ילידי שסייע למתיישבים הראשונים, ושמעשיו הפכו לחלק מהמיתולוגיה הפופולרית סביב חג ההודיה האמריקני.
ג'יאנקרלו מרקונה (Giancarlo Marcone), האוניברסיטה להנדסה ולטכנולוגיה (UTEC) – ארכאולוג שמחקריו מתמקדים ביישובים אנושיים ובדפוסי התיישבות ארוכי טווח לאורך החוף המרכזי של פרו. הוא חוקר את יחסי הגומלין בין כלכלות פוליטיות לכלכלות ביתיות בתקופה הקדם-היספנית המאוחרת, ובוחן כיצד קבוצות רב-אתניות התמודדו עם גיוון תרבותי ועם שינויי האקלים בתקופת התפשטות האימפריה האינקה. הוא חקר גם את ההמשכיות והשינויים בתשתיות, ובפרט את האופן שבו מערכת הדרכים של האינקה השפיעה על רשת הכבישים המודרנית כתוצאה ממשא ומתן היסטורי ומתמשך עם קהילות מקומיות. לצד עבודתו האקדמית, מרקונה פעיל בתחום שימור המורשת ומקדם מודלים של ניהול מורשת בשיתוף הציבור בקרב קהילות מוחלשות באזור שאינן ילידיות.
הזוכות והזוכים הוגשו לפרס בתהליך מועמדות פתוח ונבחרו על ידי ועדת מומחים בינלאומית. חברי ועדת החיפוש השנה חברים במוסדות אקדמיים מובילים, בהם אוניברסיטת אוקספורד, האוניברסיטה הסינית של הונג קונג ו-Sciences Po (המכון למדע המדינה בפריז). "כשחידשנו את הפרס לפני חמש שנים, עשינו זאת מתוך אמונה שתמיכה בהיסטוריונים ברגעים מכריעים בקריירה שלהם יכולה לחולל שינוי ארוך טווח", אמר אריאל דוד, חבר הנהלת הפרס ובנו של דן דוד, מייסד הפרס. "התוצאות עלו על כל ציפיותינו. זוכים משנים קודמות משתמשים במענקים כדי לרכוש כלי מחקר חיוניים, להפיק סרטים ולהקים תוכניות קהילתיות שמנגישות את ההיסטוריה לקהלים חדשים. הזוכים השנה ממשיכים מסורת זו. מחקריהם משתרעים מהבלקן ועד פרו, מהקתדרלות של ימי הביניים ועד פארקי השעשועים המודרניים. הם מאתגרים אותנו לראות את העבר ואת ההווה שלנו, באור חדש".
מאז הושק הפרס מחדש בשנת 2021, אפשרו המענקים הכספיים לזוכים לפתח פרויקטים שאפתניים חדשים ולהנגיש את המחקר ההיסטורי לקהלים רחבים יותר. עם ציון שנתו החמישית של הפרס, זוכים קודמים ממחישים את השפעתו המשמעותית. אניטה ראדיני, מרצה בכירה לארכאולוגיה ביוניברסיטי קולג' דבלין, השתמשה במענק כדי לרכוש מיקרוסקופ ייעודי המאפשר מחקר חדשני על שרידים מיקרוסקופיים בממצאים עתיקים, וכן לפתח ערכת פעילות חינוכית המסייעת לילדים להבין טוב יותר את עולם הטבע. קים וולץ', פרופסורית באוניברסיטת ואנדרבילט, שמחקריה משחזרים את חייהם של אנשים חופשיים ומשועבדים ממוצא אפריקני, אמרה כי הפרס העניק לה "את המרחב, הזמן והמשאבים הדרושים כדי לשאוף בגדול" ולעקוב אחר מסלולי חייהם של אנשים לאורך זמן ובמרחב. סהיד אדרינטו, פרופסור להיסטוריה וללימודי אפריקה והתפוצה האפריקנית באוניברסיטת פלורידה הבינלאומית, השתמש במענק כדי לפנות לעשייה קולנועית תיעודית. הפרס מימן מחקר מקיף בניגריה ובאירופה, וכן סייע לחוקרים אפריקנים נוספים לפתח כישורים בתחום הקולנוע. "הזכייה בפרס אפשרה לי ליצור את הסרטים שאני רוצה ולספר סיפורים בתנאים שלי", אמר פרופ' אדרינטו.
"אנו חיים בתקופה שבה מדעי הרוח נתונים לאיומים של גורמים פוליטיים לצד קיצוצים מתמשכים בתקציבי המחקר. הפרס מעניק לזוכים את החופש לעסוק במחקר בלתי תלוי וללא מגבלות, ולהמשיך להציע תובנות מורכבות, מעמיקות ומדויקות על העבר האנושי", אמר פרופ' טים קול, היסטוריון והיועץ האקדמי של פרס דן דוד. "תשעת הזוכים של השנה מצטרפים לקהילה הולכת וגדלה של חוקרים, שעבודתם המשותפת מעשירה את מארג המחקר ההיסטורי באמצעות כיווני מחקר חדשים ופרשנויות יצירתיות לנופים היסטוריים מוכרים".
פרס דן דוד נוסד לראשונה בשנת 2001 על ידי היזם והפילנתרופ המנוח דן דוד, במטרה להעניק הוקרה על עשייה חדשנית ורב-תחומית שתרמה לאנושות. בשנת 2021 הושק הפרס מחדש תוך התמקדות במחקר היסטורי, כביטוי לאהבתו הגדולה של המייסד להיסטוריה ולארכאולוגיה. כיום, הפרס מוענק לחוקרים בתחילת ובאמצע הקריירה כדי לסייע להם לממש את הפוטנציאל שלהם – וזאת בתקופה שבה הידע והמחקר ההיסטורי נמצאים תחת מתקפה, מחלקות אוניברסיטאיות רבות עומדות בפני סכנת סגירה, ותקציבים המיועדים למחקר, ארכיונים, ספריות ומוזיאונים מקוצצים או מבוטלים לחלוטין.
הגשת המועמדויות לפרס דן דוד לשנת 2027 פתוחה כעת בכתובת www.dandavidprize.org/nominate
